לחיות עם פרשת השבוע ויצא הרב יהושע ויצמןז' כסלו תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לחיות עם פרשת השבוע - שיחת אבות כמפתח לגאולת בנים - ו' ההיפוך הופכת ייאוש לאמונה


השבוע חווינו עלייה תלולה בפעולות הטרור בארץ. זה מחזיר אותנו למראות קשים של פיגועים, שאנו זוכרים משנים עברו. כאשר אירועים קשים כאלו פוקדים אותנו, עלינו לשוב ולחשוב כיצד אנו ניגשים למציאות הזו.

נראה שהדברים מתחברים מאוד לתהליך אותו עובר יעקב אבינו בתחילת הפרשה. יעקב נתון במציאות קשה מאוד. הוא נשלח ריק מכל רכוש, לבדו, ועוזב לארץ נכריה. יתרה מזאת, הוא יודע שלבן מחכה לו (וכפי שחז"ל מבארים שיעקב התפלל לקראת ביאתו לבית לבן). הוא מבין לקראת מה הוא הולך.
התובענות והערמומיות שעלול להיתקל בהם בבית לבן מחד, לעומת הקשיים המלווים את צאתו מאידך, אינם הכל . חז"ל מבארים, שאף היה נתון לסכנה של חיות רעות ופגעים בדרכו.
לכאורה זו סיטואציה שבה הייאוש והדכדוך הם בלתי נמנעים. אך לא כך היא דרכו של יעקב אבינו עליו השלום. כך דורשים חז"ל (בראשית רבה סח, א):

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג) "אז תלך לבטח דרכך (וגו') אם תשכב לא תפחד". "אז תלך לבטח" זה יעקב דכתיב "ויצא יעקב", "אם תשכב לא תפחד" מעשו ומלבן, "ושכבת וערבה שנתך", וישכב במקום ההוא.

פה התשובה למקור הכח האדיר שהיה אח"כ ליעקב בכל מעשיו כשהוא התעורר מהחלום. הוא נשא את רגליו, גלל במרץ את האבן מעל פי הבאר, ועבד שנים על גבי שנים בבית לבן. הכל גנוז בכך, שכאשר יעקב הלך לישון, הוא עשה זאת מתוך אמונה עצומה בטוב ה' - "אז תלך לבטח", ללא כל פחד וייאוש. כתוצאה מכך, קם מחוזק ומלא מרץ לקראת מימוש האתגרים שה' יעד לו. זהו אולי הלימוד הגדול ביותר שיש לנו לקחת מצורת ההתמודדות הזו של יעקב אבינו עם משבר. הוא לא שוקע בייאוש העשוי להשתלט על האדם במצב כזה, אלא מתרומם מתוכו. הכל נובע מתוך אמונה ובטחון בה', שמנחהו בדרך אמת. חז"ל מבארים (בראשית רבה סח, ב), שיעקב לא התייאש גם לאחר שנותר חסר כל, והתפלל לה': "עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ". זהו לימוד גדול ברמה הפרטית והכללית- לא להיתפס ח"ו לייאוש ולאיבוד תקווה, אלא לשים מבטחנו בה' ולהתפלל אליו. זהו מקור כחנו, לפעול בעז ובמרץ בכל האתגרים הנקרים בדרכנו.

ישנו מדרש נוסף, בו חז"ל עומדים על הלשון בנדר של יעקב: "והיה ה' לי לאלוקים". כך דורשים חז"ל (בראשית רבה ע, ו):

"ושבתי בשלום אל בית אבי" - ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא :אתה אמרת "והיה לי לאלקים", חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה. שנאמר:
(זכריה יד) "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים"
(ישעיה יא) "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו"
(יואל ד) "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס"
(ישעיה כז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו'.

מדוע חז"ל התמקדו דווקא במילה "והיה"? נדמה שיש להבין את הדברים ע"פ דברי חז"ל במקום אחר (בראשית רבה מב, ג):

בכל מקום שנאמר "ויהי" משמש צרה, "והיה" שמחה.

על כך, שמעתי מהרב צבי יהודה זצ"ל, ביאור נפלא. "ויהי"- זה לשון צער, משום ש ו' ההיפוך הופכת את הלשון של "ויהי" ללשון המתארת עבר. למרות שהמילה "יהי" מדברת על העתיד, ה ו' הופכת אותה ללשון עבר. בדיוק להיפך זה במילה "והיה". כאשר יש "והיה", ה ו' הופכת את מילת "היה" מלשון עבר לתיאור בלשון עתיד. כלומר, כאשר יש היפוך של עתיד לעבר זה לשון צער. אך כאשר יש היפוך מעבר לעתיד זה לשון שמחה. עומק הדבר, הוא שכאשר נותרים שקועים ומקובעים בעבר, מבלי להביט אל העתיד ולשאוף להתקדם, הרי שיש בזה צער רב. מנגד, כאשר האירועים השונים שהאדם עבר במהלך חייו, הופכים עבורו אמצעי לעלייה והתקדמות בעבודת ה' בעתיד- הרי שאין לך שמחה גדולה מזו.
בכך נוכל להבין עומק דברי חז"ל במדרש. ליעקב יש אפשרות לשקוע בעבר. הוא יכול להתלונן: איך הגעתי לפה? למה עליי להיות נתון במצב קשה שכזה? וכו'. יעקב יכול "להרים ידיים". אך הוא רואה את זה כאתגר, הזדמנות לקרבת ה' ולביטחון בו. לקחת את הקושי, ולהשתמש בו בכדי לרומם את העתיד. הקושי הינו הזדמנות לאמונה גדולה, לגילוי של "ואמונתך בלילות". יעקב מתמלא אמונה וביטחון לקראת התפקיד הגדול שה' יעד לו- אבי האומה הישראלית. מתוך המבט הזה, כל בעיה הופכת להיות אתגר והזדמנות. הפחד והחשש מן הלא נודע, הופך לפחד ויראת הרוממות מה'. כל מציאות החיים הופכת להיות מקפצה לעבודת ה'.
זו תכונת ה"והיה", שבה מקופלת היכולת לצאת מן המצר למרחב י-ה והיא המופיעה ומצמיחה את גאולתם של בנים.
הדברים נכונים גם ביחס אלינו: כאשר יש טרור - השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. כיצד אנו מביטים על הדברים באופן שיהיו לנו לכלי שרת בהופעת הקודש בכלל ובפרט. במה עלינו להתעורר ולהתחזק כתוצאה מאירועים כאלו.
בהקשר לכך, נהגנו לשוב ולצטט בעתות משבר, את דברי הרב זצ"ל באגרות הראי"ה (אגרת תפ"ג):

אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים... ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית.

אין פתרון אחר להתמודדות מול אויבנו. הקשיים המכאיבים הללו, מכריחים אותנו להכיר בגודל תפקידנו הרוחני. יש רק דרך אחת, אשר בכוחה להכניע את כל הקמים עלינו לכלותנו. הדרך של "סם החיים העיקרי", עליו התורה אומרת (דברים כח, י):

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

אם נחשוב שבריחה בכל פעם שקשה, היא שתפתור את הבעיות, טעות היא בידנו. זה נובע מתוך תפיסה המסרבת להשתחרר מחזון השלום עם הערבים. תפיסה זו מולידה וותרנות ונסיגה, מתוך תקווה שבכך יגמרו המלחמות ונוכל לחיות בשלום. הציונות החילונית, האוחזת בגישה זו, ממשיכה להתכחש בעקשנות לעובדה המוכרחת - שיהיה רצוננו לשלום חזק ככל שיהיה, אויבנו לא באים לשום דבר אחר מלבד מלחמת קיום.
מי שהנחיל גישה זו לציונות החילונית, היה הרצל (כמתואר בהרחבה בספרו "מדינת היהודים"). הרצל חשב שבין היהודים לערבים ישררו שלום והרמוניה. חיים משותפים ופוריים. סביר להניח, שאילו מחזיקי גישה זו, היו יודעים לאן יתפתחו הדברים, לא היו מממשים את חזונם ואנחנו לא היינו פה היום כלל (כמו הרבה דברים שמחשבת ה' -בחכמתו ובטובו- גבהה מאתנו בצורת גלגול הדברים במציאות. כך גם בפרשתנו לגבי רחל ולאה; לאה נישאה ליעקב רק בגלל רמאות לבן. אך ודאי שעומק רצון השי"ת היה כך, ששתיהן יחד תהיינה היסודות שיבנו את בית ישראל).
הרב זצ"ל, עמד על כך, שלא בדרך של בריחה וחולשה נוכל לעמוד מול העולם. התרופה לכך, היא רק בהבנת כוחנו ומעלתנו (אורות, ישראל ותחייתו, ח'):

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו...

אחריות גדולה מוטלת על כתפינו בהופעת קומתו של עם ה' בשלמות ובגדלות. איננו יודעים איזה אחוז מהציבור, צריך להיות מופקד על הצד של " שם ה' " הנקרא על עם ישראל. האם ציבור קטן או גדול. על כן, על כל אחד מאתנו להתחזק בהכרת גודל תפקידנו והאחריות הרוחנית המוטלת עלינו. ביחוד הדבר נכון עבורנו, כיושבי בית המדרש. מוטל עלינו להתחזק בלימוד תורה בגדלות, ושאיפה לפנימיות התורה, אשר היא התרופה למכאובינו. עלינו גם להרבות בתפילה ובתחנונים לפני ה'. מבית המדרש הדברים מקרינים ופועלים את פעולתם על כלל האומה.
אין הדברים נכונים רק ברמה הכללית, אלא גם ביחס לגאולתו הפרטית של כל אחד. לכל אחד יש הרבה סיבות ותירוצים, למה לא "לקחת את העניינים לידיים". השקיעה בעבר, היא וודאי הפתרון היותר קל, בכל קושי העובר על האדם. יעקב אבינו, מלמד אותנו את סוד ה "והיה". אל תשקע בעבר, אלא הפוך את הקשיים לאתגרים ולאנרגיה חיובית. לכל אחד יש את הקשיים המיוחדים לו מחד, ואת הכוחות העצומים השייכים דווקא לו מאידך. אם נעזר באותה ו' ההיפוך, המהפכת את הדין לרחמים, נוכל באמת לשאוב כוחות בס"ד לעבודת ה' המיוחדת לנו.
יתן ה', ונשאב מתוך המציאות הזו כוחות שרק יגבירו בנו את האיתנות והנאמנות לארץ ישראל ולדבר ה'. מתוך כל האירועים הללו, נתחזק באתגרים העומדים לפנינו בלימוד התורה בגדלות ובבקשת ה'. ע"י הכח הזה, המונח בדבריו של יעקב אבינו, נזכה בע"ה לגאולתם של בנים.


-------------------------------------------------------------------------------------------