מוסר לקום עם שיר חדש בלב הרב יהושע ויצמןי"ב בסיון ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



לקום עם שיר חדש בלב


בפרשת השבוע, בהעלותך, מובאות תלונות של עם ישראל (במדבר י"א, ד'-ו'):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

כמה ביאורים והסברים נאמרו לפסוקים אלו - מהו "חנם", ומהו הזכרון הטוב שיש להם מתקופת שעבוד מצרים.
נעמוד על נקודה חשובה ומרכזית כגישה לחיים העולה מפסוקים אלה.
עיקר התלונה הוא: "בלתי אל המן עינינו". אמנם המן הוא טעים מאוד, בעל תכונות מיוחדות ומפלאות, אבל אנו מוכרחים לאכול מן. אין לנו בחירה. במצרים היינו יכולים לבחור. יום אחד לאכול שום, ולמחרת בצל עם קישוא. התורה מדגישה, שבמצרים היתה רשימה ארוכה של מאכלים, ובמדבר - רק מן. לכן העם מתמרמר. כאשר אין בחירה - נוצרת התנגדות של האדם. הוא מעדיף בחירה בין דברים לא טעימים באופן מיוחד, כמו בצל, שום וקישוא, על פני הכרח לאכול דבר טוב ומעולה כמו מן. הבחירה חשובה לאדם.
כאשר אנו מחנכים את ילדינו, חשוב לדעת נקודה זו. כדאי ללכת בדרכיו של הקב"ה, שנתן לאדם בחירה. אם אומרים לילד: "קום ותתלבש", יש סיכוי סביר שהוא יתנגד. עדיף לומר: "אתה רוצה ללבוש את החולצה הירוקה או הכחולה"? "אתה רוצה להתלבש בחדר או בסלון"? וכדומה. הילד יחשוב, יבחר ויחליט מה הוא מעדיף. כך נמנעים חיכוכים מיותרים.
כך גם פועלים הדברים אצלנו. האדם מרגיש כי הוא בוחר והוא מחליט מה לעשות בחייו. האמת היא, שמרחב הבחירה שלנו הוא די קטן. ברוב הדברים אנו לא יכולים לבחור. אף על פי כן, הבחירה היא היסוד של העולם. אותו מרחב תמרון קטן שיש בידי האדם, גורם לכך שהיצירה נקראת על שם האדם. מתוך הבחירה נולד המושג של אחריות - אתה בוחר, ואתה אחראי על תוצאות הבחירה שלך. למרות שהבחירה מקיפה שטח קטן מהחיים, יש לה השלכות משמעותיות של אחריות האדם על מעשיו.
על כן, כאשר נטלה מבני ישראל הבחירה, והם יכלו לאכול מן בלבד, זה עורר התנגדות ומרמור. עוד קודם שטעמו מהמן כבר היתה להם התנגדות לאכלו, משום שזה בהכרח.
מה ניתן לעשות? מה אנו יכולים לענות לבני ישראל על תלונתם, שקשורה גם לחיינו? איך מתייחסים לדברים שאנו מוכרחים לעשות אותם?
השאלה מקיפה את כל חיינו. "על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי..." (אבות פ"ד מכ"ב). האם משום שאנו מוכרחים לחיות, נקום כל בוקר "מבואסים"? נייצר התנגדות ו"אנטי" כלפי החיים? לא נאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי..."? האם נוותר על כיבוד ההורים שהביאו אותנו לעולם, משום שהיה זה בעל כרחנו?
יכול אדם לגשת אל החיים בגישה כזו. קשה לו לקום בבוקר, הוא מסתובב כל הזמן כאילו הר יושב לו על הכתפיים. הוא מוכרח להעביר עוד יום בעולם הזה.
מצד שני יכול לגשת אל החיים בשמחה. החיים זה דבר טוב, למרות שבא בעל כרחך. על כן הוא מלא תודה לה' שנתן ונותן לו חיים, שהחזיר את נשמתו אחרי הלילה. הוא מלא תודה להוריו שהביאוהו לעולם.
אף כי החיים עצמם לא תלויים בנו, היחס והגישה אל החיים תלויים בנו. האם נקום עם שיר חדש בלב, או ב"אוף, עוד יום בא...".

השאלה הזו נוגעת למישורים רבים בחיים.
רוב האנשים מוכרחים לעבוד על מנת להביא פרנסה לביתם. אין זה תלוי בהם האם לעבוד, ולרובם גם לא היכן ובמה לעבוד. אין להם ברירה. רוב האנשים לא היו במקום בו הם נמצאים עכשיו, אם לא היו להם דאגות פרנסה. גם מי שעושה מה שעושה לכתחילה - לא עושה זאת כל הזמן. חלק גדול מזמנו מוקדש ל"עבודה שחורה", וחלק קטן מוקדש לתכלית שלשמה בא לעבודתו.
אף כאן - הנתונים אינם ניתנים לשינוי, ואין הם תלויים בנו. אולם היחס אליהם - תלוי בנו. מי שניגש לחיים בשמחה, שמח במעשיו. אם עבודתו לא מלהיבה אותו, הוא שמח מכך שאחרי העבודה הוא חוזר הביתה, לאשתו ולילדיו. הוא שמח שהוא עובד ובמשכורתו הוא יכול לקנות דברים משמחים לאשתו ולילדיו. בצורה כזו כל רגע של עבודה מוסיף לו שמחה.
התורה מספרת על יעקב שעבד ברחל שבע שנים, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". זה דבר תמוה מאוד. בדרך כלל כשאנו מחכים למשהו, כל יום נראה לנו כנצח. חייל עומד בעמדת שמירה ומחכה לסיומה. הוא בטוח שכבר עברה שעה. הוא מסתכל בשעון ורואה... רק חמש דקות עברו... אצל יעקב זה הפוך, בגלל אהבתו וציפייתו, הפכו שבע שנים לימים אחדים. הכיצד?
אחת ההבנות בענין זה היא, שיעקב טעם במהלך עבודתו את הטעם של התכלית. כל יום עבודה הוא עוד יום שמקרב אותו לרחל, ועל כן הוא שמח לעבוד בו. הוא מרגיש את טעמה של רחל בכל יום ובכל שעה. יעקב ניגש אל המציאות בצורה שמחה, ולא ראה בה דבר מגביל, ועל כן שמח בכל יום שעבד.

בצורה דומה ניתן להתייחס למשפחה. האם נישואין זה דבר מגביל או משחרר?
כשהייתי פעם במילואים, פגשתי קבוצת חיילים סדירים, שאחד מהם עמד להתחתן מיד לאחר השחרור, כבן 21. כל חבריו לעגו לו - "אתה נורמלי? לכלוא את עצמך בגיל כל כך צעיר? חכה, תראה עולם, תהנה, אחר כך תתחתן".
שאלתי אחד מחבריו: "תגיד לי, כשתתחתן - אתה תזמין תזמורת לחתונה?" "ודאי", ענה לי. "למה", שאלתי, "אתה מזמין תזמורת כדי להיכנס לכלא?".
יש כאלה שניגשים לחיי הנישואין כדבר שתוקע את האדם ומגביל אותו. עד היום היה יכול לעשות מה שרוצה, וכעת הוא מוגבל, ותלוי באשתו ובילדיו. עכשיו הוא "תקוע" עם אותה אשה עד 120. זה מפחיד...
אולם, אפשר להביט על הנישואין כמציאות משחררת. זו תכלית החיים, זו שלמות האדם, זה רצונו יתברך, כך אנו מתחברים אל שלשלת הדורות ואל המשכיות החיים. הנישואין והגבלותיהם הם דבר שבהכרח, אך יש לאדם בחירה איך לגשת אליהם - בשמחה או בקיטורים.

בצורה דומה ניתן להתייחס לילדים. האם הם דבר שחוסם את ההתפתחות האישית, את הקריירה, את החיים; או שזהו הביטוי החזק ביותר של החיים, והקריירה המוצלחת ביותר שיכול אדם לפתח בימי חייו.
כך כל נושא ודבר שאדם מוכרח לעשותו, יכול לגשת בצורה של התנגדות וקיטורים, או בצורה של שמחה ובחירה.
נסעתי פעם עם נהג מונית, שתיאר בפני שני סוגים של נהגים.
יש נהגים ששמחים בעבודתם. קמים בבוקר בשמחה, מאירים פנים לנוסע, לתמרורים, לרמזורים - גם האדומים. אם הנוסע צריך עזרה - עוזרים לו במאור פנים.
ויש נהגים שכל יום עבורם הוא יום קרב. כל תמרור - אויב, וכל רמזור אדום - עמדת ירי. הם כועסים ומקטרים על כל דבר. אם הנוסע רוצה לעצור רגע כדי להוציא כסף מהכספומט - הוא זוכה לקיתונות של כעס על כך שאין זה מתפקידו של הנהג לעצור לו.
שני נהגים, שניהם נוסעים באותו קו, עם אותו נוסע, האחד מחייך ושמח, השני עצבני ומקטר. הגישה לדברים שאנו עושים מתוך הכרח משפיעה על כל החיים שלנו.

השאלה הבסיסית היא, האם אנו בהרמוניה עם המציאות ועם החיים או שאנו עוינים את המציאות ואת החיים.
הרב קוק זצ"ל כותב ב"מדות הראי"ה", במידת הרצון, א':

צריך שיתגדל הרצון בכלל בכחו השלם ואחר כך מפתחים אותו בקודש, ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוח טהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת.

כשאדם פועל מתוך רצון, הוא מרוצה ממה שהוא עושה. על כן צריך לבנות את הרצון, שהאדם יפעל מתוך רצון גדול. על האדם למצוא בכל דבר שעושה את הרצון - איך הוא בוחר את הגישה לחיים.
בהמשך כותב הרב (פסקה ג'):

בכל המצבים צריכים למצא את הרצון הטוב שבאדם, ואם עומם אורו מלהבים אותו בתורה ובתפילה.

בכל המצבים - גם המוכרחים ביותר והקשים ביותר, צריך למצוא את הרצון הטוב, את נקודת הבחירה, המביאה את האדם לעשות את מעשיו מתוך רצון ובחירה.
אחד הכלים לכך הוא תפילה. התפילה מלמדת על הגישה והיחס לדבר. כאשר אדם מתפלל על דבר הרי הוא רוצה בו. התפילה הוא כלי מרכזי בבנין הרצון. כאשר התפילה איננה רק אמירת המילים, אלא נובעת מעומק הלב הרי היא מבטאת את רצונו של האדם ובונה אותו.
העיקר הוא שבכל המצבים, גם כאשר הדברים כלל לא תלויים באדם - יחזיק בנקודת הבחירה, יחיה מתוך רצון, ויעשה את הדברים שהוא מוכרח לעשותם בגישה נכונה הבאה מתוך בחירה.
עלינו לראות את המציאות מתוך הנקודה של הבחירה שנמצאת בכל דבר, לחיות מתוך שמחה, מתוך הבנה ש"טוב ה' לכל". זו צריכה להיות הגישה אל כל דבר בחיים, גם אל הדברים הנעשים בהכרח, ואז יהיה האדם בכל יום עם שיר חדש בלב, בע"ה.


-------------------------------------------------------------------------------------------