לחיות עם פרשת השבוע פרשת בהעלותךהרב יהושע ויצמןי' בסיון ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



משברים של כלל ישראל


במרכז הפרשה מופיעה פרשה המוקפת "סימניות" מלפניה ומלאחריה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.
וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

פרשה זו מחלקת את ספר במדבר לשלושה ספרים, והחלוקה מבדילה בצורה חדה בין תחילת הספר להמשכו. בתחילת הספר - סדר מופתי של ישראל במדבר, בהליכתו ובחנייתו. ואילו לאחר פרשה זו - מתאוננים, קברות התאוה, מרגלים, קורח.
העם מתאוננים ומבקשים בשר, ותגובתו של משה רבנו:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

קודם שנעסוק בתגובתו של משה רבנו, חשוב להדגיש כי איננו עוסקים כלל במשה רבנו ובמדרגתו. איננו ראויים לכך כלל. אנו עוסקים במה שאנו יכולים ללמוד ממה שנכתב בתורה ובדברי חז"ל על משה ועל מעשיו, מתוך הבנה שאין אנו מודדים את משה במדרגתנו, ודנים בו ובמעשיו חלילה.
הקב"ה עונה למשה שתי תשובות. האחת לטווח הקצר - נתינת בשר לעם, והשניה לטווח הארוך - "אספה לי שבעים איש", שישאו יחד עם משה את משא העם.
חז"ל בזוה"ק משווים את תגובתו של משה כאן, לתגובתו בחטא העגל (ח"ג קנ"ה ע"ב, בתרגום):

בוא וראה, שכאן ידע משה שהוא ימות ולא יכנס לארץ, שהרי אלדד ומידד אמרו דבר זה. על כן לא צריך האדם בעת ששרוי בכעס לקלל את עצמו, כי כמה עומדים עליו שמקבלים דבר זה. בזמן אחר שביקש מיתה, לא קבלו ממנו משם שהכל היה לתועלת ישראל. עתה לא אמר זה אלא מתוך כעס ודוחק, ועל כן קבלו ממנו.

בתגובה לאספסוף, משה אומר: "הרגני נא הרוג", והקב"ה מקבל את דבריו, משום שנאמרו בכעס. מיד אחר כך מתנבאים אלדד ומידד: "משה מת ויהושע מכניס". כעסו של משה כאן הוא מן הדברים שבעבורם, כך אומרים חז"ל, לא נכנס לארץ.
בחטא העגל, לעומת זאת, אמר משה: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", והקב"ה לא מקבל את דבריו, משום ששם נאמרו בלא כעס אלא לתועלתם של ישראל.
מהו שורש ההבדל בין שני המקומות. בפרשתנו, משה לא מתייחס כלל לבקשתם של העם. משה חש, כביכול, חוסר אונים, ועל כן כועס. הכעס הוא ביטוי למבט על מה שקורה כאן ועכשיו. העם רוצה בשר. כיון שאין בשר, זה מביא לכעס.
בחטא העגל, לעומת זאת, התרומם משה למבט עליון, וראה את המציאות בצורתה הגבוהה והפנימית. כך דורשים חכמים (שמות רבה פרשה מ"ד, ו'):

דבר אחר, "זכור לאברהם", למה הזכיר ג' אבות, אמר ר' לוי: אמר משה, רבון העולם, חיים הם המתים. אמר לו: משה, נעשית מין. אמר לו משה: אם אין המתים חיים לעתיד לבא, יפה את עושה להם כל מה שתבקש, אבל אם חיים המתים, מה יש לך לומר לאבות לעתיד לבא, כשיעמדו אבותיהם ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם מה יש לך להשיבם, לא כך הבטחתם שאתה מרבה בניהם ככוכבי השמים ועכשיו תבקש לכלותן, הוי "זכור לאברהם".

משה אומר לקב"ה - אם אתה מסתכל במבט של כאן ועכשיו, כביכול אין עבר - לא מתחשבים באבות, ואין עתיד - אין תחית המתים, אז התגובה הראויה לחטא העגל היא כליה. אך במבט עליון יותר, הסוקר את הדור הזה בתוך כל הדורות, מהאבות ועד העתיד הרחוק ביותר של תחית המתים - גם לדור הזה יש תפקיד, וגם הדור הזה הוא חלק מכלל ישראל, ולא ראויה לו כליה.
מבט שכולל בתוכו גם את תחית המתים הוא מבט שמביט אל הפנימיות. אמנם חטאו ישראל, אך החטא לא נידון במבט החיצוני, שאז ראויה כליה לחוטאים, אלא במבט פנימי אל הנשמה, אל חלקו של הדור הזה בכלל הדורות.
מבט זה הוא המבט שראוי להנהיג את כלל ישראל, ועל כן הקב"ה לא מקבל את אמירתו של משה "מחני נא". מבט כללי ופנימי זה המבט שאיתו יכול משה להנהיג את ישראל גם בארץ ישראל.

הדברים אמורים כלפי אמירות שונות שנשמעות לעיתים באויר דורנו, ויש להן אחיזה ושביתה גם בקרב הציבור האמון על תורתו והדרכתו של הרב קוק זצ"ל.
יש אנשים שאוהבים את ארץ ישראל ומוכנים להאבק ולהילחם למענה, אך הם מתקשים לראות את הטוב שבמדינת ישראל. לראות את הפנימיות של הדור זו משימה קשה. אנו יודעים שלכל יהודי יש נשמה גדולה, ואף אם הוא פושע - נשמתו טהורה היא. עלינו להפנים וללמוד את הידיעה שגם לכלל ישראל יש נשמה, וגם הדור כולו יכול להיות פושע כלפי חוץ אך טוב במבט פנימי.
זהו המבט של משה רבנו, כפי שמדגיש הרב קוק זצ"ל בדבריו (אגרות ראי"ה ח"ב אגרת תקנ"ה):

ומפני-כך היתה מדתו של משה רבינו עליו השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו, אף על פי שמדת חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משה רבנו ע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת נפש אפילו מעולם הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא בעצמו.

ההנהגה של משה רבנו שהתקבלה על ידי הקב"ה כראויה להנהיג את ישראל היא ההנהגה שבתגובה לחטא העגל - מבט על פנימיות כלל ישראל.
ביחס לכך נכתבו כמה ביטויים חמורים1:

...כאשר ניסה אהרן לעסוק בהנהגת הכלל - יצא העגל הזה... בעיסוק המכוון של הרב קוק דווקא ב"כלל ישראל" - ולא בפרטי הפרטים שלו - היתה סטיה מסויימת מדרכו של אהרן...
...אמנם, ביחס לציבור, בזיהוי הפנימיות מסוג זה - בדוגמת הקביעה כי דורנו זה הוא "ביש מלבר וטב מלגו"... - יש בעיה מובנית. מושגי הפנימיות והחיצוניות אינם נוגעים כלל לציבור... ואילו חוויות והרגשות פנימיות הן תמיד נחלתו של הפרט.
משה בקורתי יותר כלפי תופעות שליליות, ואהבת ישראל העצומה שלו מתבטאת בעיקר באופן של תוכחה...

כפי שראינו, חז"ל מזהים את הנהגתו הראויה של משה דוקא בתגובתו לחטא העגל. שם לא הוכיח משה את ישראל, אלא ביקש את מחילתם ללא תנאים. המבט של משה בחטא העגל היה מבט אל הפנימיות של כלל ישראל. יש נשמה לכלל, והיא טהורה, אף אם היא מתלבשת בגוף פושע.
הנהגתו של משה בפרשתנו, הנהגה של תוכחה, היא ההנהגה שחז"ל רואים בה חלק מהתהליך שהוביל לכך שמשה לא נכנס לארץ.
בראיה חיצונית קשה מאוד להתמודד עם דורנו. ההנהגה והמנהיגים עושים מעשים חמורים נגד ארץ ישראל ועם ישראל. אולם, אנו לא מסתפקים במבט זה. עם כל מאבקנו ומלחמתנו נגד התופעות השליליות בצורתן החיצונית, אנו מבינים שבארץ ישראל צריך לעבוד על התבוננות במבט פנימי. מבט זה מגלה שאנו בתהליך ארוך ומסובך של שיבת עם ישראל לארצו. המבט הפנימי אינו מסתפק בכאן ועכשיו, אלא רואה את הדורות בסקירה כללית, ועומד על תפקידו של הדור הזה בתוך כלל ישראל לדורותיהם.
יש נטיה בציבור למקד את המבט בתופעות החיצוניות. המבט הזה התחזק בעקבות ההתנתקות וגרורותיה. יש לנו קושי גדול עם הנהגת עם ישראל כיום, ואנו עומדים בנסיון גדול. זהו נסיון לא פשוט להמשיך לומר הלל ביום העצמאות ותפילה לשלום המדינה, מתוך הבנה שאנו בתהליך כללי, שפנימיותו טובה אף אם חיצוניותו קשה.
קל יותר ופשטני יותר להתחבר לאמירה שמדינת ישראל סיימה את תפקידה, ואנו הולכים עם ארץ ישראל. אך לא זו דרכם של רבותינו, הרב קוק זצ"ל והרצי"ה זצ"ל, שלימדונו את הכלל היסודי שגם לכלל ישראל יש חיצוניות ופנימיות, וצריך להתבונן אל הפנימיות.
דרכו של משה היא דרך של אהבת כלל ישראל, ולא אהבת ישראל הפרטית שהתבטאה יותר בדרכו של אהרן. משה היה מוכן למסור אף את העולם הבא שלו למען כלל ישראל.

עם כל הקשיים שאנו עוברים, אנו חיים בתקופה גדולה. תקופה שבה שב וזורח האור של הכלל, מתוך חזרת עם ישראל לארצו. בארץ ישראל עם ישראל מופיע כציבור, כאומה. דוקא משום שהאור של הכלל הוא כה גדול, הוא מתלבש באנשים שמקטינים אותו, כדי שנוכל לקלוט אותו. אנו צריכים להביט אל פנימיות הדור ופנימיות התקופה. להבין שדורו של משיח, כפי שאמרו חכמים, הוא ביש מלבר וטב מלגו. חיצוניות טמאה, אך בפנימיותו יש פטר חמור, המבטא את הקדושה הגנוזה בו (עי' בדברי הרב באגרת תקנ"ה).
אף המשיח הוא מושג כללי ולא פרטי. המשיח נדרש להנהגה של כלל ישראל. הרב קוק זצ"ל אמר ביחס לתנועת החסידות שבונה אנשים פרטיים - "אני בונה האומה" (עי' במבוא לאורות הקודש, עמ' 21).
יש מי שבונה את הפרטים, בצורה נפלאה ובמסירות נפש אמיתית. אך הרב בונה את האומה, את הכלל. הגלות הקשה ניתקה אותנו ממושגי הכלל, וקשה לשוב אליהם. קשה להתרומם אל המבט העליון שאליו מרומם הרב קוק זצ"ל, המבט של הכלל. אלו הם קשיי הגלות, ואלו הם הנסיונות שעומדים בפנינו ואנו נעמוד בהם, בע"ה.
אנו נאבקים בסממנים החיצוניים, בטומאת החמור, אך המאבק הוא על מנת לגלות את הפנימיות הקדושה, את פטר החמור שגנוז בתוך הטומאה המגלה כלפי חוץ. המשימה הזו תתמלא רק מתוך אמונה גדולה בפנימיות של כל יהודי ושל כלל ישראל ומדינת ישראל. נשמת האומה הולכת ומתגלה, מושגי הכלל הולכים ומתבררים, ואנו נדרשים לעסוק בהם ולבנות אותם, מכח קדושתה של ארץ ישראל, ההופכת את הפרטים לכלל.






1 עי' בספר "קומי אורי, הוצאת "גל עיני", עמ' קנ"ח.



-------------------------------------------------------------------------------------------