מדרש איכה רבה הרב יהושע ויצמןכ"ג תמוז תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


איכה רבה פתיחה י"ח - הקשר בין המרור של פסח לתשעה באב


רבי אבין פתח: "השביעני במרורים", בלילי הפסח של יום טוב הראשון, "הרוני לענה", בתשעה באב. ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוני בלילי תשעה באב לענה, הוי בלילי יו"ט הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב, ועל זה היה מקונן ירמיה "איכה ישבה בדד".

פירוש המדרש

רבי אבין פתח - כשהיה לומד את מגילת איכה היה פותח בפסוק (איכה ג', ט"ו): "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה", והיה דורש: "השביעני במרורים", בלילי הפסח של יום טוב הראשון - שאז אוכלים את המרור, "הרוני לענה", בתשעה באב - שאז הטעימנו הקב"ה יסורים המרים כלענה. ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוני בלילי תשעה באב לענה - אכילת המרור בליל הפסח עם קרבן הפסח שנאכל על השובע, הביאה את הצער המר על חורבן בית המקדש בתשעה באב (עי' בשיעור בענין זה). הוי בלילי יו"ט הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב - ליל תשעה באב יוצא בכל שנה באותו יום בשבוע שבו חל ליל יום טוב הראשון של פסח. ועל זה היה מקונן ירמיה "איכה ישבה בדד".



נושאי השיעור: א. המרור הוא זכר לשעבוד, אך גם על שם הצרות העתידות לבוא. ב. אף כי אנו בתהליך של גאולה, איננו יודעים כיצד יתקדם התהליך, ויתכנו נפילות. ג. הבדידות של תשעה באב עומדת מול הציבוריות של פסח. ד. קביעות המועדים מלמדת שכל המועדים יוצרים מבנה אחד שלם. ה. היסורים לפני הגאולה מגדילים את הצער על החורבן. ו. למסירות נפש יש משמעות ואין היא נעשית לשווא.

המדרש בנוי על הסימן לקביעות המועדים המובא בטור (או"ח סי' תכ"ח) ובעוד מקומות:

סימן לקביעות המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ. פירוש, ביום א' של פסח יהיה לעולם תשעה באב, וסימן: "על מצות ומרורים יאכלוהו". ביום ב' - שבועות. ביום ג' בו ראש השנה. ביום ד' בו קריאת התורה פירוש שמחת תורה. ביום ה' בו צום כפור. ביום ו' - פורים שעבר.

במדרש עומדים חז"ל על הסימן הראשון - לעולם יחול תשעה באב ביום שחל בו יום טוב ראשון של פסח - ומבארים את משמעותו.

מרור - על שם העתיד
הן המדרש והן הטור מוצאים קשר בין המרור הנאכל בפסח ובין האבל על החורבן בתשעה באב.
במדרש דורשים את הפסוק "השביעני במרורים". הדרשה קושרת את הפסוק לקרבן הפסח שנאכל על השובע, והוא נאכל "על מצות ומרורים".
הביטוי לענה, המופיע בהמשך הפסוק באיכה, מופיע אף הוא בתורה (דברים כ"ט, י"ז):

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

הפסוק באיכה המביא בתכיפה אחת את המרורים ואת הלענה, הביא את חז"ל לדרוש את הקשר בין המרור של פסח, שהקשרו הוא שמחה של חג, ובין הלענה, שמובאת בהקשר של תוכחה ועונש לחוטאים.
על כן דרשו שהמרורים של פסח הביאו על ישראל את הלענה של תשעה באב. מה משמעות הדברים?

אנו רגילים להבין - והדבר אף מובא בהגדה של פסח - שהמרור הוא על שם העבר:

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".

המדרש מחדש שהמרור הוא ביטוי גם לעתיד. המרור הנאכל בלילי פסחים יוצא אל הפועל בחורבן בית המקדש בתשעה באב.
הגאולה שנגאל עם ישראל במצרים, לא היתה גאולה שלמה. אנו עדיין מתפללים על גאולה שלמה בתפילותינו. העובדה שהגאולה איננה שלמה מלמדת שיהיו עוד גלויות ויסורים בעתיד. אמנם יציאת מצרים היתה ארוע מרומם, שהביא את עם ישראל - לאחר המכות, היציאה וקריעת הים - למדרגות גבוהות. אך ארוע זה לא נשאר לנצח, ויכול עם ישראל לצאת לגלות גם אחריו, וכפי שהתרחש בפועל.
הדבר הזה בא לידי ביטוי באכילת המרור. המרור שנאכל תוך כדי הגאולה, איננו רק זכר לשעבוד שהיה לפניה, אלא גם רמז לכך שהדבר יכול לחזור על עצמו בעתיד. הדבר תלוי בישראל, בבחירתם ובמעשיהם. אם לא יבחרו ישראל בטוב - יכולים לבוא מרורים נוספים, הרמוזים במרור של ליל פסח.
ואכן, כפי שאומר המדרש, המרור של פסח הופיע בלענה של תעשה באב, בחורבן בית המקדש הראשון והשני.

מבט אקטואלי
כשאנו קוראים את מגילת איכה בתשעה באב, אי אפשר שלא לחשוב על המצב שלנו. אמנם אנו חיים באתחלתא דגאולה, ומודים על כך לקב"ה, אך זו גאולה שיש בה לא מעט מרור.
מגילת איכה מלמדת - כפי שמודגש במדרש - שכל עוד לא הגענו למצב השלם יכולות להיות נפילות ונסיגות. כל עוד אנו אוכלים מרור - יש לו משמעות גם לעתיד, ולא רק לעבר.
אין לנו בטחון שהנפילות והנסיגות בתהליך הגאולה לא יחזרו על עצמם. אמנם מובטחים אנו מפי גדולי ישראל, כגון הרב הרצוג זצ"ל, שלא תהיה גלות אחר הגאולה השלישית, ויודעים אנו שאין הקב"ה עושה נס לחינם. אולם אין אנו יכולים לדעת כיצד יתרחשו הדברים בפועל. גם אם הגאולה מתקדמת, יתכנו בה נפילות, ועדיין שם גאולה עליה.
לאחר מלחמת ששת הימים היתה תחושה של נצחון גדול, הרגישו שהמשיח כבר התחיל להגיע. מעטים העלו על דעתם שעלולות להיות נסיגות. היו אף שראו חוסר אמונה בהעלאת האפשרות הזו. גאולתן של ישראל היא כאיילת השחר, שמתקדמת קדימה ולעולם איננה נסוגה לאחור.
אולם, אז הגיעה מלחמת יום הכפורים. אף שסופה היה בנצחון גדול, היא גרמה לשבר גדול ברוח העם, והיא היתה סמן לנסיגות ועיכובים בתהליך הגאולה. באותה תקופה הרבו להזכיר מדרש (שיר השירים רבה פרשה ב', כ"ה):

..."דומה דודי לצבי", מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה... יהודה ברבי אמר לקירסין כך גואל האחרון, נגלה להם וחוזר ונכסה מהן...

לפתע התחילו לדבר על כך שהגואל יכול גם להתכסות. אמרתי אז, שהמדרש הזה דומה אף הוא לצבי. כשהגואל נכסה - המדרש נראה, וכשהגואל נראה - המדרש נכסה. כשיש קשיים בתהליך הגאולה, מקבל המדרש הזה את מקומו, וכשנראה שהכל הולך למישרין, לא מעלים על הדעת שיכולה להיות אפשרות של עיכובים ונסיגות בתהליך הגאולה.
איננו יודעים איך תתקדם הגאולה. איננו יודעים מהי משמעות כיסויו של הגואל. אנו יודעים כי הגאולה כוללת בתוכה מרור, והמרור מתבטא בדברים מרים כלענה. עם זאת, אנו יודעים ובטוחים כי העולם הולך ומתקדם לקראת תיקונו, ואנו מובטחים בגאולתן של ישראל.
הידיעה על הקשיים נותנת כח לעמוד בהם מבלי להשבר. יכולות להיות נפילות ונסיגות, ואין זה סותר את אמונתנו בקב"ה ובגאולתו.

ב"בית הלוי" על התורה (שמות י"ב, מ"ב) מתייחס למדרש ומבארו על דרך הדרוש:

... והענין דכבר כתבנו (פ' שמות) על הא דלא היו במצרים רק רד"ו שנה, דגאלם באמצע הזמן, והזמן שחסר אז הניח הקב"ה שישלימו אותו ישראל לסוף בגלות האחרון, ויציאת מצרים היה רק פקידה באמצע הזמן והיה הכנה לגאולה העתידה כדי שיוכלו להגאל אחר כך כשישלימו הזמן, וכבר מבואר ענין זה בכמה מספרי הדרוש. והנה לפי זה נמצא דעיקר ההבטחה שהיה בברית בין הבתרים שיגאלם בסוף הזמן, כמו שאמר הכתוב (בראשית ט"ו) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא נתקיימה עדיין, ויתקיים אחר כך כשיושלם הזמן. וזהו שאמר במדרש איכה "השביעני במרורים הרוני לענה", מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב, דליל תשעה באב לעולם חל בליל שחל בו פסח העבר, והוא לכוונה זו דעל ידי שגאולת פסח היה באמצע הזמן והוצרכו להשלים החשבון בגלות אחר, ויצא מזה ליל תשעה באב, ובאמת הוא חיזוק הלב שאנחנו בטוחים להגאל, דכל ברית בין הבתרים עיקרו לא נתקיים עדיין... וזהו הטעם שאוכלין ביצים בליל פסח, ואיתא בשו"ע (או"ח סי' תע"ו) שהוא זכר לאבילות של תשעה באב, והקשה הגר"א (במעשה רב) למה להזכיר האבילות בליל פסח. ולפי זה ניחא, דמראין דמגאולה זו שהיתה באמצע הזמן צמח ליל תשעה באב ובא לחזק לב האדם שכל ההבטחות נאמרו על ביאת המשיח ועדיין לא נתקיימו לגמרי.

המדרש מלמד שאכילת המרור, ואכילת הביצים כסימן אבלות, בליל הסדר, חשובים להבנת התהליך שאנו מצויים בו. גאולה מצרים היא אמצע הדרך ולא סופה, ועלולות לבוא גלויות נוספות בעתיד.

"איכה ישבה בדד"
נראה, שהשוואת תשעה באב לפסח באה בנקודה נוספת.
המדרש מסיים: "ועל זה היה מקונן ירמיה 'איכה ישבה בדד'"1. קרבן הפסח, שאליו רומז המדרש בדרשו את הביטוי "השביעני במרורים", עניינו הוא הציבור. הן מצד מהותו שהוא קרבן ציבור, ועל כן דוחה את השבת ואת הטומאה2, והן מצד אכילתו בחבורה, "איש זה לבית אבות זה לבית". גם קיום מצות "והגדת לבנך" מוביל לישיבה יחדיו של המשפחה.
כנגד ה"יחד" של ליל הסדר, עומד ה"בדד" של תשעה באב. בסעודה מפסקת לא מזמנים, אלא אוכלים בדד. הפיזור הוא הביטוי המובהק ביותר של הגלות. תחת התכנסות האומה כציבור בארץ ישראל, מולידה הגלות בדידות.

קביעות המועדים
דבר נוסף יש ללמוד מן המדרש הקושר את תשעה באב ליום טוב ראשון של פסח, ותולה זאת בכך שהם חלים בכל שנה באותו יום בשבוע.
כפי שראינו בדברי הטור, מועדי השנה קשורים לחג הפסח בסימן אותיות האתב"ש.
הדבר מלמד כי המועדים כולם קשורים זה לזה, ובנויים במבנה שכל חלקיו יוצרים יחד שלמות אחת.
יש מקום לעמוד על משמעות החגים לאור סימן זה, ועל הקשר המיוחד בין היום בפסח שבו חל המועד ובין המועד.
במסגרת זו נעמוד על חלק נוסף בסימן, שלא מוזכר בטור מכיון שהתחדש בדורנו. בדברי הטור אין סימן למועד החל ביום בו חל שביעי של פסח. בדורנו נוספה הידיעה שיום העצמאות - ה' באייר - חל תמיד ביום שבו חל שביעי של פסח. מתאים הדבר להמשך הסימן: ז"ע - ז' של פסח יחול בו יום העצמאות.
הקשר בין שני ימים אלה מובן. בשביעי של פסח עמדו ישראל והודו לה' על נס קריעת ים סוף ועל שחרורם מעול המצרים. אף אנו חשים בדורנו הודאה מעין זו על הקמת המדינה והכרזת עצמאותה.

משמעותם של יסורי הגאולה
הכתב סופר (לשמות א', י"ד) מבאר את המדרש בדרך שיש בה משמעות רבה, אף אם איננה פשט המדרש.

"וימררו את חייהם". במדרש איכה "השביעני מרורים", בליל פסח, "הרוני לענה", בליל ט' באב, על ידי שהשביעני מרורים בליל פסח הרוני לענה וכו', והוא תמוה. הנביא אמר (איכה א') "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה וכו'". ומדקדקים הוה ליה למימר זכרה בימי עניה כל מחמדיה. ונראה לי כי מי שבקל ובלי טורח נתעשר ואחר כך אבד עשרו לא יקשה עליו ולא יצטער כל כך, כי כמו שבא כן הלך. אבל מי שטרח הרבה עד הגיעו אל מבוקשו ואחר כך נאבד ממנו צערו כפול ומכופל. והנה אם היינו באים אל ארץ ישראל בלי עמל וסבלות יסורים תחלה לא היה לנו עתה בגלותינו צער כל כך, אבל כיון שתחלה בגלות מצרים סבלנו יסורים עד שבאנו אל הארץ ולכן מעתה צערינו כפול. וזה שאמר המקונן, "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה", שהיו לה תחלה עד שהשיגו "כל מחמדיה שהיו לה מימי קדם", ועכשיו "בנפול עמה ביד צר" וכו'. והנה ברוב הימים היו שוכחים הצרות שהיה להם במצרים, אבל על ידי מצות מרור שבליל פסח לזכר "וימררו את חייהם", על ידי זה קשה כלענה לנו הגלות בליל תשעה באב. והן הן דברי המדרש, על ידי שאוכלים בליל פסח מרור הרוני לענה בליל ט' באב, ואתי שפיר.

כאשר אדם משקיע בקניית דבר, והוא אובד ממנו, הדבר קשה לו יותר ממי שמאבד דבר שבא אליו בקלות.
המרור שאנו אוכלים בליל פסח מזכיר לנו את הקשיים הרבים שעברנו עד שזכינו להגאל, ולכן האבדה של חורבן בית המקדש קשה לנו, שכן הוא לא הגיע אלינו בקלות, אלא על ידי יסורים וקשיים רבים. על כן המרור של פסח גורם לתשעה באב להיות מר כלענה.
מדברים אלה עולה שזהו תהליך מובנה בסדרו של עולם. הקב"ה גורם לאדם ולאומה להשקיע ולהתייסר בקניינם של דברים, אף שהם יכולים להילקח ואז הקושי גדול הרבה יותר.
מה משמעות הענין?
פעולותיו של האדם לא הולכות לחינם. אף אם התוצאות לא נראות בצורה מיידית - יש למעשים השפעה והם נשמרים לעתיד. המסירות של עם ישראל במצרים - אף שלא השפיעה לנצח והיה חורבן - לא היתה לריק. היא נשמרת ופועלת את פעולתה בעתיד.
למשל, אברהם הלך בארץ ישראל וקנה אותה. אמנם לקנין זה לא היתה כל משמעות בזמנו של אברהם, וכשרצה לקבור את מתו היה צריך לקנות את הקרקע בכסף מלא. אך הדבר פעל לעתיד הרחוק. ארץ ישראל היא ירושה לנו מאבותינו - מאברהם - ואין אנו קונים אותה מחדש. מסירותו של אברהם לא יכולה להמדד ב"מבחן התוצאה" של הזמן הקרוב, אלא רק בהסתכלות של חיי האומה בכללה.
המרור שאנו נאלצים לסבול הופך את הדברים לחשובים, ומגדיל את הכאב כשהם נלקחים מאיתנו. אולם כך היא דרכו של עולם, קיומה של מצות אכילת מרור מלמד שהמרור לא היה לחינם. יש לו משמעות בחייה של האומה.

דברים דומים חשנו בעת גירוש היהודים בגוש קטיף. המסירות הרבה של בנין היישובים בגוש והחזקתם בתנאי חיים קשים, הגדילה את הכאב הבלתי נסבל בעת עקירתם. גם תפילות רבות ועמוקות מלב קהילת הציונות הדתית לא הועילו. אולם, בטוחים אנו כי מסירות זו לא היתה לשווא. אף שב"מבחן התוצאה" היא הלכה לאיבוד, כביכול, אנו מאמינים כי המסירות הזו קיימת ועומדת לזכות המתיישבים והעם כולו.

הדברים עולים מדברים שכתב המבי"ט (בית אלקים, שער התפילה פרק י"ז):

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים, בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים. וכן מה שאמרו ז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה", כדכתיב: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.
ולתשובה זו אני אומר כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא יתברך, כל שכן בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק. אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמו שכתוב: "היום אם בקלו תשמעו", ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפילו לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב: "בעתה אחישנה- זכו אחישנה לא זכו בעתה".

המבי"ט שואל, הכיצד עדיין לא נגאלנו, על אף תפילות רבות שהתפללו על הגאולה צדיקים וחסידים? תשובתו היא, שאף כי הגאולה לא באה, התפילה איננה הולכת ריקם, והיא פועלת את פעולתה. אלא שהגאולה היא דבר כללי, ועל כן אין די בכך שרבים יתפללו על כך, אלא צריך ש"רוב כל ישראל" יתפללו על כך.
התפילות והמסירות על גוש קטיף לא הלכו ריקם. יחד עם זאת, יתכן שהיה חסר חיבור של כלל האומה לישובים אלו, שעל כן לא נענו. אם נפנים ונבין כי ההתיישבות, השירות הצבאי, החינוך והעליה אינם פרויקטים של הציונות הדתית בלבד אלא של כלל האומה - נזכה לקיומם לאורך ימים, בע"ה.






1 חלק גדול מן הפתיחות מסיים: "ועל זה קונן ירמיה איכה". כאן מצטט המדרש גם את המשך הפסוק: "איכה ישבה בדד", ויש מקום לעמוד על כך.
2 עי' במשוש הארץ בשיעור על עניינו של קרבן פסח, עמ' קי"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------