אברהם – אב המון גויים

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
הרב מנשה וינר
ו׳ בכסלו ה׳תשס״ח
 
16/11/2007

פרשת שבוע
אברהם – אב המון גויים

הפרשה פותחת בפטירת שרה אמנו ובסיומה מופיעה פטירתו של אברהם אבינו. זו הזדמנות לסכם כמה אירועים שקורים בתולדותיהם.

לקיחת קטורה

בפרשת וירא מופיע הנס המיוחד של אברהם ושרה הזקנים נולד בן בצורה מפליאה. בסוף הפרשה שלנו התורה זורקת לנו פצצה בלי שאנו שמים לב (כ"ה,א'-ו'):

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:
וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ:
וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים:
וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:

לאחר 40 שנה אברהם לוקח עוד אישה, את קטורה, ועוד מתברר שיש לו גם פילגשים ועוד ילדים רבים. מהיכן זה מגיע פתאום? הרי כבר לפני 40 שנה אברהם היה זקן. איך יתכן שזה עובר חלק? הרי זה דבר מפליא.

"ויבא אברהם"

שאלה נוספת היא על פתיחת הפרשה (כ"ג,ב'):

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:

המפרשים מתלבטים, מהיכן בא אברהם לספוד לשרה? יש שאומרים שהוא בא ממקום אחר ויש שאומרים שזה ביטוי לכך שהוא נכנס אל האוהל. בכל אופן, מדוע יצחק לא נמצא בהלוויה? היעדרו של יצחק מהלווית אמו הוא דבר מאוד בולט. הרי להלווית אברהם אבינו יצחק כן מגיע, והלוויה זו מתרחשת בדיוק באותו מקום. ברור לנו שליצחק קשה מאוד עם זה שאמו נפטרה. הרי התורה אומרת לנו בהמשך (כ"ד,ס"ז):

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

רק עכשיו סוף סוף הוא מצליח להינחם אחרי אמו. יצחק חסר מאוד בהלווית שרה, ולא ברור מדוע הוא לא שם.

הפאסיביות של יצחק

ביחס לשאלה זו אפשר להציע דרך אחרת. דמותו של יצחק אבינו היא החריגה מבין האבות, ובעיקר בפאסיביות הנוראית שלו – מסופר עליו הכי פחות מבין האבות. הוא מבטא בדמותו פאסיביות מובהקת. המקום הבולט ביותר לכך הוא בעקידה שם עומדים לעקוד אותו והוא לא עושה שום דבר כנגד זה. בכל מקום יצחק מעתיק ממה שעשה אביו: הוא יורד לגרר ופוחד שיקחו שם את אשתו ואומר שהיא אחותו, הוא גם חופר בארות אותן חפר בעבר אברהם אביו וקורא להן באותם שמות. מה שכן מתואר הוא שיצחק אוהב לאכול ולשתות. יש לו שני בנים: אחד תלמיד חכם והשני יודע להכין אוכל, ואותו יצחק אוהב.

אבל ברור לנו שאי אפשר להשאיר את זה בצורה כזאת. יצחק נעלם מהעולם שלנו. נאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" ולכולם ברור שאם הוא נמצא בחרן הוא כבר יצא מבאר שבע, אז מדוע זה נאמר? מביא שם רש"י את דרשת חז"ל (רש"י,כ"ח,י'):

ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות:

זה בא להראות שלא נשאר שום דבר בעיר הזאת. אבל יצחק נמצא שם! איך חז"ל שכחו אותו? חז"ל אומרים שאפרו של יצחק צבור תחת כסא הכבוד. מהו אפרו של יצחק? מבחינה מסוימת כשיצחק אבינו יורד מעל פני המזבח הוא כבר לא איתנו. חז"ל אומרים שעיניו כהו מראות מדמעות המלאכים בעקידה. מרגע העקידה אנו לא מוצאים עוד את יצחק אבינו איתנו, והדבר הזה בולט מאוד בסיפור העקידה, כאשר בסופה לא מופיע כלל שיצחק חוזר לבאר שבע (כ"ב,י"ט):

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

מדוע לא כתוב שהוא ירד מהמזבח? יש מפרשים המסבירים שזה פשוט שהוא לא נשאר שם, אך על זה קשה מדוע נכתב שאברהם כן חזר משם? הרי ברור שגם הוא לא נשאר שם.

יצחק מבטא בבחינה הזאת פאסיביות. עיוור נחשב כמת וזו מידת הגבורה – פחד יצחק, יכולתו להיות פאסיבי. הוא הגיבור הכובש את יצרו ולא הולך נגד. אברהם אבינו הוא מידת חסד אינסופית ויצחק משמר את אותה מידת חסד של אברהם. תפקידו הגדול הוא להיות הממשיך, וזה כל כך קשה. בדרך כלל הבן הולך נגד אביו, מאוד קשה להסתפק בתפקיד שאתה ממשיך את אבא שלך. יצחק מבטל את עצמו לגמרי, מבחינה מסוימת יצחק אבינו כבר לא נחשב חי. כשיעקב נכנס אליו עם הבגדים נאמר (כ"ז,כ"ז):

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':

אומר רש"י (שם):

והלא אין ריח רע יותר משטף העזים אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:

בהמשך נאמר (כ"ז,ל"ג):

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:

אומר רש"י (שם):

כתרגומו ותוה לשון תמיה. ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו:

זהו עולם המושגים של יצחק, הוא כבר לא איתנו. זו התבטלות מוחלטת. העקידה היא מסירות הנפש הכי גדולה עם כל קידוש החומר שיש שם.

שלושת הברכות בתפילת שמונה עשרה הם כנגד שלושת האבות: הראשונה "מגן אברהם" היא כנגד אברהם אבינו, השלישית "קדושה" היא כנגד יעקב אבינו. הברכה השנייה היא כנגד יצחק – "מחיה המתים". זו הבחינה של יצחק אבינו, וממנה אפשר להבין שבעקבות העקידה לא מספרים לנו על יצחק כלל. זה מאוד בולט גם בהשוואת פרשת הנישואים של יצחק לפרשת הנישואים של יעקב. אנו רואים שיעקב עמל מאוד בשביל הנישואים שלו, יש לו התמודדויות רבות. במקרה של יצחק, אברהם כלל לא חושב לקרוא ליצחק אלא לעבד ואומר לו שילך לחפש לו כלה. לאחר מכן כשרבקה מגיעה נאמר (כ"ד,ס"ג-ס"ד):

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:

היא רואה את יצחק והוא רואה גמלים. יצחק חי בעולם מושגים אחר לגמרי, אפילו במפגש הראשון כאשר מביאים לו את אשתו, היא רואה אותו לפני שהוא בכלל מבין מה קורה.

מדוע בהלווית אברהם אבינו יצחק כן מופיע? ברגע שאברהם נעלם ברור שיצחק הוא זה שמקבל את הברכה וזה פרק החיים שכעת עובר אליו. בכל אופן, נציע כאן דרך אחרת כדי להסביר את העניין הזה.

"חדל להיות לשרה אורח כנשים"

נחזור לשאלה בה פתחנו – כיצד אברהם לוקח את קטורה בסוף ימיו? יש כיוון אחד (גם הרמב"ן נוקט בו) והוא לעשות כאן "פלגינן דיבורא". כלומר, באמת אצל אברהם לא היה נס, אלא הנס הלא טבעי היה דווקא אצל שרה. אצל אברהם מצד עצמו אין בעיה. אבל זה לא עולה בדיוק מהפסוקים, וזה נראה כיוון שקשה ללכת בו. אף על פי כן, אם הוא נכון הוא פותר לנו את הבעיה הזאת. מהתבוננות נוספת יש אפשרות להסביר כך. התורה עצמה אומרת (כ"ח,י"א):

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:

זה לא סימטרי. גם אם לשרה עדיין היה אורח כנשים, אם אברהם זקן זה מספיק כדי שהם לא יוכלו להוליד. התורה לא מסתפקת בכך שהיא אומרת ששניהם זקנים אלא היא גם צריכה להוסיף את שינוי אורח הטבע שמופיע דווקא אצל שרה. האבן עזרא אומר משהו באמצע: באמת הפלא אצל שרה גדול יותר מהפלא אצל אברהם, אבל גם אצל אברהם היה פלא. לפי זה אפשר לומר שאצל אברהם לא היה פלא. אם כך, מדוע אברהם אומר: "הלבן מאה שנה יוולד (י"ז,י"ז)? הפירוש הוא שאברהם מבין שהדברים קורים בהשגחה. אומר אברהם: "אם אני הגעתי לגיל מאה והקב"ה לא נתן לי בן משרה, אם הוא היה רוצה לתת לי בן ממנה הוא לא היה ממתין ששנינו נהיה זקנים". אברהם לא מדבר כלל על הצד הביולוגי של העניין, הוא אומר שנראה שהקב"ה תכנן להם משהו אחר, שלא יהיו להם ילדים. זה גם מה ששרה אומרת: "ואדוני זקן" (י"ח,י"ב). בכלל יש תסבוכת גדולה בסיפור של שרה, עם סתירה מפורסמת בפירושו של רש"י. כתוב "חדל להיות לשרה ארח כנשים" (י"ח,י"א) – לא היה לה דמים יותר. לעומת זאת באותם פסוקים אומר רש"י שהיא פרסה נדה ולכן הייתה בעיה עם הבצק והחלה. בהחלט יתכן שכאשר שרה אומרת "ואדוני זקן", כוונתה היא שאם הוא היה כזה צדיק כבר מזמן היו נותנים לו בן. אם כך, באמת מצד אברהם אין כאן בעיה ולכן הוא לוקח את קטורה ויש לו עוד ילדים נוספים. אמנם, לא בטוח שפירוש זה הוא ממש רוח הדברים שבפסוקים, אך הרווח הגדול מפירוש זה הוא לסוף הפרשה שלנו.

התמעטות שנות ההולדה

רש"י לא מסכים עם הדבר הזה, וצריך להבין אותו. הוא כותב לנו על ההתבלטות של אברהם כאשר הוא שומע את הבשורה (רש"י,י"ז,י"ז):

ואם שרה הבת תשעים שנה – היתה כדאי לילד. ואע"פ שדורות הראשונים היו מולידין בני ת"ק שנה בימי אברהם נתמעטו השנים כבר ובא תשות כח בעולם וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמיהרו תולדותיהן בני ס' ובני ע':

רש"י אומר לנו במפורש שזה לא כך. אברהם מתכוון גם על עצמו, הרי בגיל מאה כבר לא מולידים. במשנה במסכת אבות מופיע (אבות, פרק ה' משנה כ"א):

בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

אברהם כאילו אומר: הגעתי לגיל מאה והכל נגמר. רש"י מבין, וזה לפי רוח הפסוקים, שיש זקנה גם אצל אברהם. זה נכון שאצל שרה אפשר להוכיח את הדבר כי "חדל להיות לשרה אורח כנשים", אבל אצל אברהם קשה להוכיח אם הוא מסוגל להוליד או לא. לכן זה לא כתוב בצורה הזאת אבל ודאי התיאור הוא שאברהם זקן וזה לא מסתדר עם סוף הפרשה.

ניגע בשתי נקודות ברש"י המפליא הזה. רש"י אומר שדורות הראשונים היו מולידים בני 500 שנה, וזה לא נראה נכון. הם היו חיים מאות שנים אבל הם לא הולידו בני 500 שנה. הוא מבין נכון שמנח ואילך מולידים בני 60-70. בפרק ה' אנו רואים שלאדם הראשון נולד שת כשהוא בן 130 שנה, מתושלח שחי יותר הוליד בגיל 187. אם כך איך רש"י אומר שהולידו בני 500 שנה? אלא שיש מישהו שבאמת אצלו זה כך (ה',ל"ב):

וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת:

לזה רש"י מתכוון. סוף הדורות הראשונים הוא נח ואצלו נולדים כשהוא בן 500 שנה.

רש"י גם מוסיף שמנח עד אברהם מולידים עד גיל 60-70. מדוע להגיד 60-70? שיגיד רק 70. רש"י מדייק מאוד, כולם באמת ילדו באזור גיל 60, חוץ מאדם אחד אליו רש"י מתכוון (י"א,כ"ו):

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:

תרח ילד בגיל 70 וזה השיא. כמו אצל נח, בסוף יש עלייה אבל זה הסיום. מכאן אומר רש"י שיש תשות כח ולא מגיעים יותר לגילאים הללו.

שרה רואה שהקב"ה עצר אותה מלדת ונותנת לאברהם את הגר שפחתה. אברהם אבינו היה בן 86 שנה בזמן לידת ישמעאל, אך כאן התנ"ך והמפרשים שותקים. איך את גיל 86 אפשר לקבל ואילו את גיל 100 לא ניתן לקבל כבר? רש"י מדייק והוא לא רוצה להגיד גיל 80 אלא רק גיל 60-70. האם רש"י לא ראה שלאברהם נולד ישמעאל בגיל 86? ברור לנו שרש"י ראה את זה ונראה שהוא רוצה להגיד משהו אחר, והוא שהיה כאן נס גדול בכך שהקב"ה נתן לאברהם לעת זקנתו להוליד לו את ישמעאל. זה היה חלק מצדקותה של שרה שחשבה שאולי הקב"ה לא עושה להם נס בגלל שהיא לא ראויה בצורה ישירה, אבל אולי בזכות אברהם זה כן יקרה. כשהגר מרימה את האף שרה מתמלאת חמה, כי היא יודעת שזה לא בזכות הגר אלא בזכות אברהם ובזכותה. לכן בצדק הקב"ה מצדיק את דברי שרה והמלאך מחזיר את הגר למקומה הנכון.

לכאורה זה אולי אפילו ראיה לרמב"ן שאצל אברהם הכל בסדר, הרי כשהוא מוליד בגיל 86 זה גם לא טבעי וזה עובר בשקט. איך יתכן שגיל 86 בסדר, גיל 140 גם הוא בסדר ורק גיל 100 הוא גיל לא טוב?

באמת אברהם זקן ועד גיל 70 אפשר להוליד בצורה טבעית. הקב"ה עושה כאן נס פעמיים. יש כאן הקבלה גדולה בין מה שקורה עם ישמעאל למה שקורה עם יצחק. אברהם אבינו מקבל את ישמעאל ומבחינתו זו ההבטחה הגדולה. הרמב"ן שם לב לדבר מעניין (י"ז,א'-ב'):

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:

הקב"ה אומר לאברהם: אני ארבה אותך במאוד מאוד. אברהם צריך לצחוק, אבל הוא לא צוחק (י"ז,ג'-י'):

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:

אברהם לא אומר כלום ולא צוחק. אומר הרמב"ן: אברהם לא צחק משום שנאמר שזה ממנו. לא נאמר שום דבר לגבי שרה ולכן אברהם לא צוחק. זו אחת הראיות החזקות של הרמב"ן. בהמשך נאמר (י"ז,ט"ו-י"ז):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:
וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:

כאן אברהם כבר צוחק. זו ראיה שאצל אברהם הכל היה בסדר והבעיה היא רק אצל שרה.

אבל אפשר להסביר בצורה ממש שונה: נכון שחל מהפך כשהקב"ה אמר לו שזה יהיה משרה. לאברהם יש כבר בן, ישמעאל, ואברהם הבין שהבן הזה יפרה וירבה, ועל כך הוא שמח שמחה גדולה. הוא לא הבין שהוא הולך ללדת שוב. אברהם ראה את ישמעאל כבן שלו וכך גם שרה ראתה בו. ואז אומר הקב"ה לאברהם: לא, אני מתכוון שזה יהיה משרה, ואברהם צוחק צחוק של שמחה ושל פלא. אומר אברהם לקב"ה: תודה רבה! באמת לא צריך את כל מה שאמרת לי עכשיו, משום ש"לו ישמעאל יחיה לפניך" – אברהם אהב את ישמעאל ורצה אותו והיה מוכן לקבל את זה שכל ההמשך שלו הוא מישמעאל. הרבה פעמים עולה השאלה איך אברהם מדבר בשם עצמו – הרי לשרה אין בן משלה? אלא שעל כורחנו אברהם מבין ששרה גם היא רואה את ישמעאל כבן שלה. אנו מדברים על התקופה שלפני גירוש ישמעאל והגר וברור בצורה הזאת שהוא הבן של שניהם.

לאחר מכן מגיעה פרשת העקידה, שפותחת בביטוי "ויהי אחר הדברים האלה". איזה דברים? הפירוש הפשוט בפשט הוא שזה לאחר הפרשה הקודמת, רק שהפרשה הקודמת מתחילה מ"ויהי בעת ההיא" וזה בעצם בסוגריים. לכן צריך ללכת פרשה אחת אחורה, וזו פרשת גירוש ישמעאל. פרשת העקידה היא ניסיון לאברהם אבינו גם מהבחינה הזאת. הקב"ה מאריך ואומר: "קח נא את בנך את יחידך" – לאברהם היו שני בנים. בתחילה היה ישמעאל בנו יחידו ואברהם הסכים לזה שממנו הכל יהיה ושמח בזה. לאחר שנולד לו בן נוסף, הקב"ה אומר לו לגרש את ישמעאל. אברהם מפסיד את ישמעאל והפסוקים מספרים לנו כמה זה כואב לאברהם, אבל הקב"ה מאלץ אותו לשמוע בקול שרה. ישמעאל עכשיו הולך ונשאר לאברהם בן אחד. אומר לו הקב"ה: קח את היחידי שנשאר ותעקוד אותו. אברהם עוקד כאן מבחינה מסוימת שני בנים. כמובן שישמעאל לא נעקד על גבי המזבח, אבל אברהם מפסיד אותו וזה קשה לו מאוד, ומיד לאחר מכן אברהם מפסיד גם את יצחק.

אב המון גויים

אם זה כך, גם הסוף צריך להיות כך: כמו שבעקידת יצחק בסוף מגיע מלאך ואומר לא לשלוח יד אל הנער, מבחינה מסוימת הדבר הזה קורה גם אצל ישמעאל. יש הקבלות ידועות בין הדברים, והדבר הקריטי בשני המקרים הוא שבסוף מגיע מלאך ומביא את הישועה. זה אומר שישמעאל הוא לא היורש של אברהם אבינו, היה צריך לברר את זה בעקידה.

סיפור הגירוש של ישמעאל והגר היה חשוב כדי להביא את אברהם למצב בו הוא יבין שבאמת היחיד שיש הוא יצחק, והוא זה שנעקד ואיתו נכרתת הברית. לאחר שהדבר הזה קורה מתברר שאברהם יכול לשוב לתפקידו המקורי – אב המון גויים. איזה המון גויים? רש"י אומר שזה ישראל ואדום. הרמב"ן אומר שלא סביר שהוא יגיד לו כבר עכשיו על אדום. בצורה הכי פשוטה אברהם צריך להיות "אב המון גויים", ואז בצורה לא טבעית אברהם אבינו מתעורר מחדש ומוליד את ישמעאל בצורה לא טבעית, בצורה של נס, ואברהם שמח ומודה על כך לקב"ה, וגם שרה רואה בזה נס. את אותו הכוח עצמו הקב"ה נתן לאברהם והמשמעות הייתה שהדבר הזה צריך להימשך הלאה, זה לא משהו חד פעמי. המשמעות היא שאברהם צריך להיות אב המון גויים. והרי אין לו המשך חוץ מישמעאל? לכן לאחר 13 שנה אברהם שמח לשמוע שייצאו הרבה מישמעאל, תהיה אב המון גויים דרך אותו ישמעאל. ואז מתברר פתאום שלא, שולחים את ישמעאל וזו מכה קשה. אם כך, דרך יצחק תהיה אב המון גויים, ואז גם זה נופל בגלל העקידה. אבל ברגע שמגיע המלאך בעקידה ומחזיר את יצחק הוא כורת איתו שוב ברית על הארץ ועל הזרע, ואז אברהם מבין שנעשה כאן סדר והוא יהיה אב המון גויים, וזהו תפקיד גדול נוסף. הכוח להיות אב המון גויים לא מפסיק אלא הוא ממשיך אצל אברהם אבינו. כעת אברהם חוזר אל מקומו, לבאר שבע, וגם יצחק. יצחק שהביא את כל המהלך הגדול הזה מבין שקורים כאן שני דברים במקביל: אברהם הולך לדאוג ליצחק לאישה כי אב המון גויים זה דרך יצחק, ויצחק הולך לדאוג לאבא שלו לאישה כי גם הוא צריך להיות אב המון גויים. יצחק הולך להביא אישה לאבא שלו! לכן מיד לאחר העקידה אברהם חוזר לאשתו ויצחק נעלם. בהמשך הפרשה רק מסופר לנו היכן הוא. לכן הוא לא מופיע בקבורת שרה, כי הוא בכלל לא שם.

באר לחי ראי

כאשר מביאים ליצחק את רבקה נאמר (כ"ד,ס"ב):

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב:

מה כל כך חשוב שהוא בא מ"באר לחי ראי"? מביא רש"י את דברי חז"ל (רש"י,כ"ד,ס"ב):

מבוא באר לחי ראי – שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר):

המקום הזה "באר לחי ראי" מוכר לנו (ט"ז,י"א-י"ד):

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ:
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן:
וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי:
עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד:

המפרשים מתקשים מדוע כתוב "הנה בין קדש ובין ברד". אלא שחשוב לנו למצוא איפה זה, זה המקום בו נאמרה להגר הבשורה על לידת ישמעאל, אבל ישמעאל גורש. ברגע שנגמר סיפור העקידה ויצחק יורד בשלום מעל פני המזבח, יצחק מבין שעכשיו אפשר להמשיך את הסיפור הזה ושאברהם יהיה אב המון גויים גם של בני ישמעאל. לכן הוא הולך להשיב את הגר, ולכן עכשיו היא נקראת קטורה. הכל נובע מהמהלך בו הקב"ה נתן לאברהם להיות אב המון גויים בצורה ניסית. זה ממשיך גם עם הגר והפילגשים, ואברהם עצמו מוליד עוד הרבה.

אברהם חזר אל שרה שנפטרת ולכן הוא הולך לקבור אותה, ויצחק בינתיים בכלל עסוק בלהביא המשך לאביו. לכן הוא נעדר מהלווית אמו. אכן בהלווית אביו אנו מוצאים שיצחק וישמעאל קוברים אותו כאשר יצחק מופיע ראשון. אומרים חז"ל: מלמד שישמעאל עשה תשובה. ברגע שמתברר לאברהם שהוא קיבל את ברכת הזרע שהכל יהיה משרה, כעת אברהם ושרה רגועים לגמרי. לאחר ברית המילה אברהם שומע שיהיה זרע לשרה, ושרה שמעה את זה בתחילת פרשת וירא, יצחק עוד לא נולד אבל כעת שניהם שלווים כי הקב"ה אמר שעיקר הזרע יהיה משרה ולא מישמעאל, ולכן שרה הולכת גם היא בכיוון של אברהם על מנת לעשות שלום בית.

בפרק כ' אנו נמצאים בין השלב בו הקב"ה הודיע לאברהם ולשרה ששרה תלד לו בן לבין השלב בו הוא נולד, כאשר ישמעאל כבר קיים אז (כ',א'):

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:

אומרים המפרשים: שור זה ברד, וגם אונקלוס מתרגם את שני המקומות הללו אותו דבר. זה בדיוק מה שנאמר בפרק ט"ז (לעיל). אברהם ושרה כבר מתווים את הכיוון. לאחר מכן מתחיל סכסוך חדש כאשר הגר לא מקבלת נכון את הדבר הזה, וכשנולד יצחק שרה רואה את בן הגר המצרית מצחק. הצחוק של מי ינצח כאן – של המצחק או של יצחק? זהו סיפור מורכב ולכן שרה אומרת לגרש אותו. אומר הקב"ה לאברהם: נכון, והסיפור הזה נעלם. לאברהם זה מאוד קשה, הוא מסתובב בארץ הנגב, ולפי חז"ל גם לאחר שגורש, ישמעאל ממשיך להסתובב בבית אברהם. כשאברהם הולך לעקידה הוא הולך עם שני נעריו. מי אלה? אומרים חז"ל: ישמעאל ואליעזר. הגר כבר לא גרה בבית אברהם, אבל ישמעאל כן נמצא שם ואברהם שומר איתו על קשר, הוא רוצה בדבר הזה ואוהב אותו. אמנם הוא לא יהיה יורש אך זה קשה לאברהם. והנה עכשיו מתברר שאברהם יכול להיות אב המון גויים, גם של ישמעאל וגם של בני קטורה הנוספים ובני הפילגשים. אברהם יכול להיות אב המון גויים רק לאחר שזה בורר בסדר הנכון, ואברהם כבר לא יגיד לקב"ה: "לו ישמעאל יחיה לפניך". כעת אברהם יכול להמשיך עם אותו הפלא שהקב"ה נתן ולקחת עוד אישה, ואז יצחק וישמעאל יכולים להביא את אברהם בשלום אל אבותיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן