מוסר כמעט חינם הרב יהושע ויצמןי"ד סיון תשע''א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




כמעט חינם


אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ב, א'):

אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר.

פשט הפסוק מובן. אדם שאוהב דעת, צריך לאהוב גם מוסר, שכן הדרך אל הדעת עוברת דרך המוסר. ולהיפך, מי ששונא תוכחת ואיננו מוכן לקבל מוסר - ישאר בער ללא דעת, ככתוב: "אִישׁ בַּעַר - לֹא יֵדָע" (תהלים צ"ב, ז').
הגר"א כותב בפירושו לפסוק זה:

כי אין התורה ניתנה אלא על ידי יסורים, כמו שאמרו חז"ל שלש מתנות (טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא), לכן אי אפשר לידע התורה אלא אם יקבל עליו יסורים, ולכן האוהב יסורין אוהב דעת, ושונא תוכחת, ומי ששונא אפילו תוכחה בדיבור הוא נשאר איש בער לא ידע כלום.

התנאי לידיעת התורה הוא נכונות לקבל את היסורים, ובלי מוסר ויסורים - אין תורה.
עומקם של דברים יתבאר לאור דברי חכמים בזוה"ק (ח"ג בהר, ק"ח ע"א):

אלא סוד זה כאן למדנו, כתוב (במדבר יא) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, בלי ברכה. שלא היה עלינו במצרים העול שלמעלה. בא וראה, עבדים פטורים מעול המלכות שלמעלה, ולכן פטורים מן המצוות. מהו עול מלכות שמים, אלא כאותו שור שנותנים עליו עול בהתחלה כדי להוציא ממנו טוב לעולם. ואם לא מקבל עליו אותו עול, לא עושה דבר. כך גם צריך לאדם לקבל עליו עול בהתחלה, ואחר כך שיעבוד בו בכל מה שצריך. ואם לא יקבל עליו את זה בהתחלה, לא יוכל לעבוד.

האדם דומה לשור. השור יכול להלך בשדה הלוך ושוב במשך ימים ארוכים, ומאומה לא יקרה. צמח לא יעלה. אולם, אם יתנו עול על השור, ולעול זה מחוברת מחרשה, הרי שכל צעד שלו מוביל לחרישת השדה ומקדם את השדה לקראת יציאתה אל הפועל בצמיחת הצמחים. כך גם האדם. אם לא יקבל על עצמו עול, אלא יאכל חנם - בלא ברכה ובלא מצוות - לא יביא ברכה לעצמו ולעולם. אך אם האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות - יביא ברכה לעולם בכל מעשיו.
נראה שיש לדברים אלו מסר עמוק.
אדם שאיננו נותן על עצמו עול - הרי הוא פועל למען עצמו בלבד. הוא חפץ במימוש האישי שלו ובביטוי העצמי שלו. הוא שואל את עצמו מה הוא יכול לקבל מן העולם. השקפת עולמו קשורה רק למה שהוא עצמו מרגיש וחש בעצמו, וחוג מבטו איננו רואה מחוץ לעולמו הפנימי. זוהי תפיסה מקובלת בעולם הפוסט מודרני, הן מבחינה קיומית והן מבחינה פילוסופית - אין מציאות אובייקטיבית, אלא רק סובייקטיבית. העולם כולו נידון על פי מה שהוא עושה לאדם ופועל עליו.
גם לעולם התורה חדרה השקפה זו. יש בתי המדרש "חסידיים", שבהם ניתן לשמוע אמירה, כי "בלבבי משכן אבנה" - ואין צורך במשכן שבירושלים. אם יש לי משכן בלב - לשם מה לי מקדש בירושלים? ואם אין לי משכן בלב - מה יעזור לי המשכן בירושלים?
זוהי אמירה קיצונית שנובעת מאותו מקור - העולם הוא רק אצלי בלב, ואין עולם מצד עצמו.
כנגד תפיסה זו אומר הזוה"ק - "חנם - בלא ברכה". ברכה קושרת את האדם לעולם. אין הוא חושב רק איך הוא רואה וחווה את הדברים, אלא גם מה הבורא פועל בעולם, וכיצד אני יכול לפעול כדי להביא לעולם שפע. אדם שמרגיש אחריות על מה שנעשה בעולם - מניח על עצמו עול. העול הוא החיבור של השור עם העולם. בלי העול - הכל נמצא אצלו בלב, ומה שלא בלבבו - לא קיים. העול קושר כל מעשה של השור אל העולם, ומעשיו יוצרים טובה ושפע בעולם.
מדברים אלו עולה התייחסות חשובה למושג "חינם". לכאורה היינו צריכים לשמוח אילו הכל היה ניתן לנו בחינם. בלי עול, בלי עמל, בלי אחריות.
אך לא כך ברא הקב"ה את העולם. יש דברים שלא ניתנים בלי מוסר ובלי יסורים - בלי עמל ויגיעה. כדי לקדם ולפתח את העולם אנו צריכים לעמול. אין בעולם מבצעים, אין באמת חנויות "כמעט חינם". האדם נדרש לשלם. התשלום מחבר את האדם לעולם ולמעשיו.
ברא הקב"ה את האדם שהוא זקוק לעמול לפרנסתו. הפרנסה היא אמצעי לחבר את האדם אל העולם, ולגרום לאדם לפתח ולשכלל את העולם. אילו היה האדם מקבל הכל בחינם - כלום היה עמל על פיתוח וקידום העולם?
על כן אין ערך לדברים שאדם מקבל בחינם. דברים אלו אינם מובילים לעבודה ולתועלת לעולם - ומה ערך יש בהם?!
אנו צריכים להתרגל לכך שאנו לא מחפשים לקבל דברים בחינם. אדרבה. אנו שמחים בכך שאנו עמלים ומשלמים עבור הדברים שאנו מקבלים. העבודה והעמל הם התכלית של קיומנו בעולם. המשכורת שאנו מקבלים היא רק אמצעי כדי שנעבוד ונשכלל את העולם. לכן אנו שמחים בעבודה, ואיננו רוצים לקבל משכורת בלי לעמול עליה.
העול והמחוייבות של האדם לעבודתו נדרשים כדי שעמלנו לא יהיה רק לטובתנו, אלא יפעל לטובה ולברכה לעולם כולו.
בפירוש "מתוק מדבש" לזוה"ק, מביא הקדמה לביאורו לדברי הזוה"ק שהוזכרו לעיל:

...נקדים מה שכתבו המפרשים, כי עבד שעול רבו עליו, אינו יכול לקיים את כל המצוות כראוי בשלמות מחמת שמשועבד לרבו, ומה גם שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואינו מקיים בה מצות פריה ורביה, כי ילדיה כמוה, וכן הוא פטור ממצות קריאת שמע ותפילין, כמובא בירושלמי (מס' ברכות פ"ג ה"ג), וזה לשונו: עבדים פטורים מקריאת שמע ותפילין, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, את שאין לו אלא ה' אחד, יצא העבד שיש לו אדון אחר. וכשנשתחרר אז יוצא לחופשי לקיים כל המצוות כרצונו כשאר כל ישראל, וגם אז יוצא לחפשי מהקליפות הנקראות "חנם", שעל ידם נעשה חפשי מהמצוות

בזמן העבדות, האדם חופשי מהמצוות, וכשהוא יוצא לחירות, הוא חופשי לעשות מצוות.
המושג "חינם" הוא מושג ששייך לקליפות. עלינו לברוח מדברים שניתנים לנו חינם. שכן "חינם" הופך את האדם לחופשי מהמצוות, ואז אין הוא חופשי לקיים מצוות. כשאדם מצליח להשתחרר מהקליפה הנקראת "חינם", הוא חופשי לעבוד - לעבוד על מידותיו ועל מה שלבו חפץ, לעבוד כדי להביא טוב לעולם.

אנו חיים בעולם שבו למילה "חינם" יש קונוטציה חיובית. אנו מושפעים בכך מעולם הפרסום והשיווק, שלא נחשף, משום מה, לדבריו של ה"מתוק מדבש". אולם כיון שזכינו להכיר את דבריו עלינו לדעת שחינם היא מילה שלילית. עם ישראל בנפילתו מתגעגע לדברים שהוא קיבל בחינם. האמת היא הפוכה - אנו שמחים שעלינו לעבוד ולשלם עבור הדברים שאנו מקבלים. העבודה משמחת כיון שהיא פועלת דברים טובים בעולם, ובעבורה אנו מקבלים מה שאנו ראויים לו.

ענין נוסף עולה מהפסוק במשלי שבו פתחנו:

אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר.

אדם האוהב מוסר הוא אדם שמוכן להתאמץ.
בלא מאמץ - לא ניתן להגיע להבנה מעמיקה של העולם, של התורה, של החיים. בהסתכלות ראשונית וחיצונית לא ניתן לעמוד על העומק של המציאות. יש לשבור את הקליפות, המהוות מחיצה המסתירה מהאדם את העומק.
אלו הם היסורים, המוסר, שהפסוק עוסק בו. על האדם לשבור איזו קליפה בנפשו כדי לחשוף עומק בדברים שהוא פוגש בחייו.
הכתוב אומר (תהלים י"ט, ח'):

עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.

החיים מלאים בקושיות. הן האדם המאמין והן מי שאינו מאמין נתקלים בהן. שאלות קיומיות שמתעוררות לאדם בחייו, מפגש עם אירועים קשים - של הכלל או של הפרט, סתירות שאדם פוגש בהן ביחס לאמונה, ועוד ועוד.
כאשר אדם שאינו מאמין נתקל בקושיה, הוא עונה לעצמו תשובה על פי הנראה לו במחשבה ראשונה וממשיך הלאה. "אין אלוקים", או "אלוקים הוא רע", או כל תשובה אחרת שמיישבת את תפיסתו הראשונית ביחס לאלוקים עם מה שהוא רואה וחווה.
כשאדם מאמין נתקל בכך, הקושיא מתעצמת. הוא יודע שאמת מה שכתוב בתורה, ש"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמ"ה, ט'), והוא שואל את עצמו - איך יכול להיות שמה' הטוב יוצאים כאלו רעות?!
אין לו ספק בכך שהכתוב הוא אמת, ועל כן הוא מתחיל להעמיק - מהי כוונת הפסוק שה' הוא טוב? האם כפי שהבנתי ב"מכה ראשונה", או שיש כאן עומק גדול יותר? גם במציאות יש להעמיק - האם מה שאני רואה זו המציאות, או שיש דרכים נוספות להתבונן על המציאות?
לאחר עמל גדול מגיע אותו מאמין לעומקים ולגבהים שבהם התמונה מתחילה להתבהר. יש לו הבנה בענין, והוא גם יודע מה הוא אינו מבין.
נמצא, שהאמונה הופכת את האדם לחכם יותר. האמונה מובילה את האדם להעמקה, למאמץ ולעיון, וכך הוא מחכים.
כשאדם מאמין נתקל בקושיא ברמב"ם, הוא אינו מסתפק בכך ש"הרמב"ם חזר בו", או "הרמב"ם טעה", אלא מנסה להבין מה הביא את הרמב"ם, ששקל כל מילה בשקל הקודש, לכתוב כפי שכתב. העמל מגלה לו את עומק דברי הרמב"ם, ועל פיו הוא מצליח להבין גם את הגמרא בכמה מקומות. האמונה באמת של התורה מובילה את האדם להיות חכם יותר.
אדם שאינו מאמין, אומר לעצמו: גם אני שוכח לפעמים מה אמרתי בעבר. מן הסתם גם הרמב"ם שכח. אדם כזה נשאר טיפש כשהיה בתחילה. גם אם יעטוף את תוצאות "מחקרו" במילים יפות, ויפרסם זאת באכסניה מדעית מכובדת, לא תשתנה התמונה - חוסר האמונה גרם לו לא להחכים.
אדם מאמין מתרגל להביט אל התורה ואל המציאות בעומק גדול יותר, שבו אין סתירות וקושיות שעולות במבט חיצוני. על כן עדות ה' הנאמנה מחכימת פתי - כפשוטו.
"אוהב מוסר" - אדם שמוכן להתייסר, להתאמץ ולעמול שעות רבות כדי ליישב דבר שנראה לו קשה בלימודו - הוא "אוהב דעת". הוא יזכה להשיג דעת עמוקה יותר ויחכים כתוצאה מן המפגש שלו עם התורה.
דברי התורה העמוקים הם כפרי מתוק שעטוף בקליפה. יש צורך להסיר את הקליפה כדי להגיע למתיקות הפרי. פעמים שהסרת הקליפה קשה ודורשת מאמץ. השוטה טועם את הקליפה וחושב שהפרי הוא מר. החכם מבין שזו קליפה ומגיע אל הפרי, ולכן זוכה להגיע למתיקות דברי התורה.

ענין נוסף עולה מדבריהם של בני ישראל על המן (במדבר י"א, ה'-ו'):

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

הכיצד יכולים בני ישראל להשוות את המן לבצלים, שומים וקישואים?!
נראה, שעולה מכאן יסוד חינוכי.
הבעיה של בני ישראל היתה ש"בלתי אל המן עינינו" - שאינם יכולים לבחור.
הקב"ה ברא את האדם בעל בחירה. כאשר הוא נאלץ לעשות דבר בהכרח, שלא מתוך בחירה - יש לו התנגדות פנימית לכך. יש לאפשר לאדם בחירה כדי שיפעל מתוך רצון.
יש בכך דרך לפעולה חינוכית.
פעמים רבות אנו נאלצים להכריח את ילדינו לעשות דברים בניגוד לרצונם. הילד קם בבוקר, ואינו רוצה להתלבש. ההורים ממהרים לצאת לעבודה, ואין ברירה - הם מלבישים את הילד בכח. זהו מצב מצוי, אך איננו רוצים בו. אם נצליח לתת לילד בחירה - נוכל לגרום לו להתלבש במהירות ובשמחה.
במקום להכריח אותו לנעול נעליים, יש להציע לו: אתה רוצה לנעול נעליים או סנדלים? את החולצה הכחולה או הירוקה? הבחירה גורמת לילד לפעול מתוך רצון ולא מתוך הכרח, ואז הכל הולך על מי מנוחות...
כך גם בני ישראל. הם מעדיפים לבחור בין שני דברים גרועים, ולא לאכול דבר שטעמו "כטעם לשד השמן" בלי יכולת בחירה.



-------------------------------------------------------------------------------------------