לחיות עם פרשת השבוע פרשת ויחי הרב יהושע ויצמןי"ב טבת תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לחיות עם פרשת השבוע - לישועתך קיויתי ה'


בפרשתנו, בתוך הברכות של יעקב לבניו, ישנו פסוק קצר אשר בו נעמיק ונתבונן (בראשית מט, יח):

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.

נעיין בכמה היבטים העולים מפסוק זה, ונפיק מכך בס"ד את ההדרכה עבורנו בציפיה ובתקוה לישועה, בפרט ובכלל.

בספר "עבודת ישראל" מעיר:

לישועתך קויתי ה'. אחר העיון בפרשת מקץ ופרשת ויגש ופרשת ויחי עד הפסוק הזה ולא מצינו שם הוי"ה נכתב בם בפירוש...

בפסוק זה אפשר להבחין במפנה; כאשר מתבוננים בפסוקי הברכות שנאמרו קודם לכן, ניתן לשים לב שיש בפסוק זה משהו עצמאי ושינוי מגמה. נראה כי פסוק זה מבטא יציאה מאפילה גדולה שהייתה עד כה. יד ה' נסתרה מאתנו, וההשגחה לא הופיעה באופן ברור וישיר. רק התקוה לה' מקשרת אותנו למקור ומאירה את אותו חושך. היא המלמדת אותנו שבעצם כל המאורעות הללו הם תהליך אלוקי ששם ה' צפון בו.

הרמח"ל נתן מקום מאוד מרכזי לפסוק זה בהשקפתו. הדבר בא לידי ביטוי באופן ניכר בספר התפילות של רמח"ל1, שם כל התפילות מסתיימות בפסוק זה. הרמח"ל אף הקדיש לנושא זה דרוש מיוחד: "דרוש בעניין הקיווי" (אוצרות רמח"ל, עמ' רמו-רמז). בדרוש זה, מבאר הרמח"ל בהרחבה את משמעות הקיווי לה':

...וכל המקוה תפילתו עולה בלי אמצעי, לא ע"י מלאך, אלא "לישועתך" דייקא, כמו שמדבר לנוכח, לא ע"י שליח. כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד ה' ממש.
הקיווי הוא סוד ההתפשטות, קו המשפט, מה שאין כן העיגול הוא דבר סתום מכל צד...
המקוה תמיד בשמחה, בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה, וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה הוא מיד מת...ומי שהוא מקוה נאמר בו: 'גם כי אשב בחושך ה' אור לי', ה' דייקא, 'לישועתך קיויתי ה''.

כמה עצום ונעלה הוא הכח הגדול של הקיווי לה'. עד כדי כך, שבכוחו האדם מסוגל לפנות לה' בלשון נוכח- כעומד לנגדו ממש. הקיווי, הוא מלשון קו. הקו, בעצם הגדרתו הוא דבר שאין לו תחום מוגבל, שיכול להימשך בלי סוף. כך הוא גם הקו של התקוה לה', הקושר את האדם לאינסוף. העיגול לעומת זאת, מבטא מציאות סגורה ומצומצמת, מבלי יכולת להמשיך ולהתרחב.
כאשר האדם נמצא ח"ו במציאות של ייאוש, מבלי הקו הישיר לה', זה פוגע בחייו ממש. ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", מוכיח שכאשר האדם נמצא בלי תקוה ושאיפה, בלי משהו לחיות עבורו, זה פוגע בו אף מבחינה גופנית. הגוף מפריש פחות חומרים ולא מפתח את האנרגיות הדרושות להתמודדות עם מציאות של שבר וחושך (ויקטור פרנקל עבר את זוועות השואה, ובין השאר מסתמך על חוויות מאותה תקופה בקביעת מסקנה זו). כאשר האדם לעומת זאת במצב של תקוה, הרי שיש בו דינמיקה של חיים. יש לאדם לאן לשאוף, וזה גופא נוסך בו כוחות ויכולות להתמודד עם מציאויות קשות ומורכבות- "נמצא התקוה מחיה אותו". ברגע שהאדם מגדיר לעצמו את שאיפותיו בעבודת ה', למה הוא מקוה ולאן הוא רוצה להגיע, הרי הוא מתחבר לאותו כח אינסופי הנובע מהתקוה לקב"ה.

הפסוק הזה נאמר בסוף הברכה לשבט דן, עליו חז"ל אומרים (תנחומא כי-תשא, יג): "אין לך ירוד משבט דן שהיה מן השפחות". דווקא אצלו, נמצאת התקוה- "גם כי אשב בחושך ה' אור לי". לא משנה באיזה מציאות יהיה אדם, נמוכה ככל שתהיה, מסוגלת התקוה להרימו ולקשור אותו בקו "הבוקע ונוקב ועולה עד ה' ממש".

אלו דברים שרמח"ל מבאר ביחס לאדם הפרטי. עלינו להביט על הדברים גם במבט הלאומי והכללי.

חז"ל מבארים (שבת לא, ע"א) שאחד הדברים עליהם עתיד האדם להישאל בהגיעו לעולם האמת, הוא: "ציפית לישועה?". בפירושו של הר"ן, ישנה תוספת חשובה לדברי הגמרא:

...ועוד צריך לבאר, ציפית לישועה שתהא בימיך.

הציפיה לישועה, איננה דבר תיאורטי בלבד עבור האדם. היא אמורה להיות חלק מהותי מישותו וממהלך חייו- "בימיך". עלינו לראות את חיינו כנדבך נוסף בבניין הגאולה. תקוות הישועה, צריכה לחיות את האדם ולדרבן אותו לפעול במלא העוז למען הופעתה.

בניית חיים, אשר הציפיה לגאולה פועמת בחזקה בלבם, תלויה בשאלה- מה הם הכלים בהם אנו מתבוננים על הגאולה והציפיה לה. חז"ל דורשים (שמות רבה, משפטים, ל, כד):

שאלו ישראל לבלעם: אימתי תהיה ישועה? אמר להם: (במדבר כד) אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, אמר להם הקדוש ברוך הוא: זו היא דעתכם? אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי? אלא היו דומים לאביכם, שאמר (בראשית מט) לישועתך קויתי ה'. צפה לישועה שהיא קרובה לכך נאמר (ישעיה נו) כי קרובה ישועתי לבא.

מה ראו חז"ל, לדרוש את דבריו אלו של בלעם כתשובה לשאלת ישראל? נראה שיש בכך הדרכה ולימוד חשוב. הרבה פעמים, אנו שואלים את עצמנו- מנין תבא הגאולה? איך וכיצד היא תצמח? הרי כשמתבוננים על הדברים בכלים חיצוניים זה לעתים מצטייר באור שלילי. אם בוחנים את הדברים ע"פ הדיווחים בתקשורת או ע"פ ההיסטוריה, נראה לפעמים שאנו מתרחקים יותר מאשר מתקרבים. הרי כ"כ הרבה קשיים ומורכבויות יש בדורנו. אנשים לפעמים אומרים: "האם על דור כזה התנבאו הנביאים?". המבט החיצוני, עשוי לגרום חלילה תסכול וייאוש.
עלינו להעמיק ולחזק בקרבנו את הידיעה, כי אין זו הדרך להתבונן על הגאולה. זהו כהח ה"בלעמי" האומר לנו- "אראנו ולא עתה..." , המביט על הציפיה לגאולה כאמונה נידחה וערטילאית שלא בונה את חיי המעשה.
עלינו להטות אוזן לתשובתו של ה' יתברך לשאלה - "אימתי תהיה הישועה". הקב"ה אומר לנו שזה קרוב! אין זו אמירה המכוונת לתאריך מסוים או לחישוב של הקץ. זו אמירה לגבי המבט על חיינו. להכיר כי יש לנו חלק בגאולה. זו בעצם השאלה שישאלו אותנו לעתיד לבא; האם ראינו בעולם כהולך ומידרדר, או כהולך ומתרומם מעלה לכיוון הגאולה? ברור מהי התשובה שהקב"ה מלמדנו לענות על שאלה זו -"צפה לישועה שהיא קרובה". להביט על המציאות כמתפתחת ומתקדמת לקראת היעד שבורא עולם יעד לעולמו. מתוך כך, לפעול עם א-ל למען הופעת אותה תכלית נכספת של צמיחת קרן ישועה.

הסמ"ק כתב (סמ"ק, מצוה א'):

לידע שאותו ברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות... ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך מכל העמים'.

הסמ"ק מבאר, שהאמונה בבורא עולם כוללת בתוכה את האמונה שיש לעולם יעד ומגמה. הוא רואה בדרישה מהאדם לצפות לישועה, כחלק ממצוות האמונה. האמונה בה', כוללת בתוכה את האמונה שאין אנו חיים באי-סדר של מקריות היסטורית. ישנו יוצר ומנהיג, המכוון את העולם ליעדו. נוסיף ונאמר, שאמונה זו כלולה גם במשבריו של היחיד. האמונה שלנו בקב"ה, כלולה היא גם באמונה שהוא אוהב כל אחד מאתנו ומנחה כל אחד בדרך אמת, ועתיד להוציאו מן המצר למרחב ומאפילה לאור גדול.

בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, ישנה התייחסות למשמעות התפקיד המוטל על הצופה לישועה. דבריו יאירו את מבטנו מזווית נוספת (מאמרי הראי"ה, "קודש וחול בתחיית ישראל", עמ' 257):

צפיה היא מגזרת צופה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה.

הצופה אמור לשים לב לשינויים ב "תחום הגזרה" בו הוא צופה, ולהודיע עליהם. המצפה לישועה מבין, ששינויים ומאורעות שקורים הם בעלי משמעות לישועה. הוא מבין שהקב"ה מנהיג את העולם ומוביל את המציאות בכל מיני דרכים. המצפה לישועה איננו עומד מהצד בפאסיביות, הוא ער לכל המתרחש ופועל למען הגאולה בכל כוחו ומרצו. ראיית המצפה לישועת ה', איננה יכולה להיות ראיה רק בתחום גזרה צר ומצומצם, היא צריכה להיות בסקירה כוללת ומקיפה. לראות את התהליכים השונים שעם ישראל והעולם עברו בעבר ועוברים בהווה. מבט זה שזור הוא גם במבט אל העתיד, מתוך אמונה ורצון לקחת חלק פעיל בצמיחת קרן ישועה.

מי יתן ומתוך חיזוק ציפייתנו לישועה, נזכה בס"ד לגאולה השלמה במהרה בימנו.






1 שם יש תקט"ו תפילות. גימטריא של "ואתחנן".



-------------------------------------------------------------------------------------------