לחיות עם פרשת השבוע יתרו הרב יהושע ויצמןכ"א שבט תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לחיות עם פרשת השבוע - להיות אנשים שומעים


פרשת "יתרו", או ליתר דיוק פרשת "וישמע יתרו", מלמדת אותנו על כח השמיעה. יש לנו הרבה מה ללמוד ולהפיק לחיינו, מכח השמיעה של יתרו. כך נאמר בפתיחת הפרשה (שמות יח, א):

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

יתרו שומע את הניסים שאירעו לעם ישראל, וקולט את הגודל העצום של המציאות המופלאה הזו. זה מה שמושך אותו להידבק בעם ישראל ולהצטרף אליהם. אין זה דבר המובן מאליו כלל וכלל. יש להניח שהשמועה על הניסים הגדולים במצרים, על הים ובמלחמת עמלק, עשתה לה כנפיים והתפרסמה אז בכל העולם. אך בפועל, זה לא משך את כל העולם אחרי עם ישראל. זאת משום, שהיכולת לשמוע ולקלוט את עוצמת המציאות ומשמעותה הנשגבת, היא לא נחלת הכלל. ישנו "אחוז חסימה" שבד"כ מונע מלהתפעל מן הגודל האדיר של המאורע. ניתוח כל מאורע לפרטיו, מגמד את הרושם מעוצמת הניסים. היכולת להטות אוזן ולהיפגש עם הדברים כפי שהם, במלוא קומתם, הייתה מעלתו המיוחדת של יתרו.

בהמשך הפרשה, אנו פוגשים בשמיעתו של משה לדברי יתרו (שמות יח, כד):

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.

ישנו כאן מסר גדול שמלמדת אותנו תורתנו הקדושה. התורה מלמדת אותנו, שכל מי שיודע לשמוע- שומעים לו. מי שיש בו את כח השמיעה, דבריו פועלים. ישנו פסוק מופלא במשלי המשקף את הרעיון הזה (כא, כח):

עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר.

מה פירוש הביטוי "עד כזבים"? ישנם אנשים, שלא רואים דבר מלבד עצמם. הם אינם מטים אוזן להקשיב לדורות הקודמים ולא דולים את המים ממקור החיים שמבוסס על היסודות שנבנו בעבר. בנוסף לכך, הם גם לא יודעים להקשיב לעומק שבמציאות הנפלאה בה הם נתונים. לכן הם קרויים אכזב; שכן הם לא שואבים ממקור המים החיים את דבריהם. מבחינתם כל המציאות מתחילה מהם ואין בלתם. ממילא, ברגע שמימיו של אותו עד כזבים כלים, הוא הופך להיות אכזב. כל קיומו, הוא ארעי ובר חלוף. ברגע שהוא מכזיב, הוא הופך חסר כל משמעות.

אך לא זוהי דרכו של האיש השומע. אצלו הדברים הם בדיוק להיפך. המקורות שלו, הם מקורות מים חיים. האיש השומע, הוא אדם שמקורותיו יונקים מן הבסיס המוצק של העבר. חייו מושתתים על הקבלה מן היסודות שנבנו בדורות הקודמים. האיש השומע, יודע גם לקבל מעולם עליון יותר. הוא מבין שישנם עולמות גדולים ועמוקים -למעלה מאין שיעור- ממה שנראה לעין הצרה והאנוכית של עד הכזבים.
ראוי הוא אם כן האיש השומע, שלנצח ידבר. בכדי שהדברים שאנו רוצים להשפיע ולפעול לטובה בעולם, יטביעו חותם נצחי, צריך לדעת להקשיב למציאות ולקבל ממנה. לא לחיות רק לפי הרגע ולפי ראות עיננו הצרה, אלא לדעת להקשיב לכל הגודל האינסופי של העולמות העליונים ולהביט אל עומק המציאות.

חז"ל עמדו על היחס בין שמיעתו של משה לשמיעתו של יתרו, ודרשו בדבר מעין גזירה שווה (ראה שמות רבה, כז, ו), שבזכות שמיעתו: "וישמע יתרו", זכה יתרו בסופו של דבר גם ל "וישמע משה".

דרכנו לתור אחר העומק הטמון בדרשות חז"ל, ולחפש את הקשר הפנימי בין המידה בי"ג מידות בה חז"ל דרשו את דבריהם, לבין התוכן הנלמד. הרמ"ע מפאנו בביאורו לי"ג מידות (על דרך הפנימיות), מבאר שגזרה שווה היא מלשון לגזור ולהסיר את הקליפות1. ההשוואה בין דברים, מחייבת גזירה והסרה של הקליפות המבדילות. ישנם פרשיות המפרידות וחוצצות בין פרשה לפרשה, והגזרה שווה מסירה את המחיצות ויוצרת את ההשוואה בין המילים הדומות. גם בין יתרו למשה, ישנן הרבה מחיצות מפרידות. הם מגיעים מעולמות שונים לגמרי. יתרו כהן מדין, אשר לא הייתה עבודה זרה בעולם שלא עבדה, לעומת משה - איש הא-להים, אשר בשליחותו של הקב"ה היה לרועה הנאמן שהנהיג את עם ה' בגאולתו. יכולתם לקבל ולשמוע, משברת את המחיצות ומאפשרת להם להיבנות אחד מהשני. השמיעה הפכה את יתרו לאדם חדש ואפשרה לו להתחבר למשה. לאחר שהוסרו המחסומים ונוצרה הקרבה, משה גם מקבל ומושפע מיתרו לטובה.


חז"ל עמדו על חיוניותה של השמיעה, גם בקביעה להלכה (בבא קמא, פה, ע"ב).: "חרשו - נותן לו דמי כולו". ברגע שאדם מזיק לחברו באופן שגורם לו ח"ו חרשות, הרי שהוא חייב לשלם לו - לא רק על פגיעה באבר הספיציפי (כמו שעושים באברים אחרים), אלא עליו לשלם לו דמי כולו. זאת משום שהאדם בלי שמיעה, איננו אדם. השמיעה היא מרכיב הכרחי בתקשורת של האדם עם העולם. הראיה, היא רק בטווחים הקרובים. השמיעה לעומת זאת, היא גם לקרוב וגם לרחוק. למעשה, השמיעה היא היוצקת תוכן ומשמעות גם לראיה. כך למשל, אילו האדם לא היה לומד מפה לאוזן על משמעות האותיות, הרי שגם לתוכן הכתוב אין שום משמעות עבורו מלבד גוש דיו על נייר ותו לא. זהו עומק הסיפור, על הלל והגר (שבת לא, ע"א):

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל - גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי!
תרגום: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל - גייר אותו. ביום הראשון לימד אותו הלל: א"ב ג"ד, למחר הפך לו את סדר האותיות. אמר לו הגר: והרי אתמול לא אמרת לי כך? אמר לו הלל: לא עליי סמכת? כשם שסמכת עלי בכך, גם בתורה שבעל פה סמוך עליי.

רק הלימוד בעל פה, הוא הנותן משמעות גם לכתוב. בלי הקבלה בעל פה, בלי השמיעה המעניקה ערך לדברים, הרי שגם הראיה לקויה.
זהו לימוד גדול עבורנו בעת הזו, לדעת להיות קשובים לדברים. בדורנו - דור הטכנולוגיה והקדמה - אנו עדים לצערנו, לניוון ביכולת השמיעה וההקשבה לסובב אותנו. אנשים מתמכרים לפלאפונים ולא מרימים את הראש. לעתים הדבר חוצה כל גבול, ואנשים מתמכרים למדיה שבכף ידם אפילו בשעות העליונות ביותר של לימוד ותפילה. זה ממש בלתי נתפס.
אסור לנו להשתעבד לכל המכשירים הללו, אלא לקבל עצמנו בשעת התפילה והלימוד לא להתעסק בפלאפונים. בסופו של דבר, זה חוסם אותנו מלהתחבר ולקבל את השפע האלוקי מהעולם העליון. בכלל, נשתדל בע"ה לתפוס מרחק מן ההתעסקות בכל המכשירים הללו, הסוגרים את האדם בתוך עצמו ולא מאפשרים לו לקבל מסביבתו. אנו חיים בדור נפלא ומדהים. צריך להתפלל לה', שיהיה לנו הכלים להכיל את האור הגדול המאיר בדור הזה. כמה יש לנו לקבל ולהקשיב לעומק הפנימי של המציאות, ולגודל התקופה בה אנו נמצאים. לכן כ"כ חשוב שלא נצמצם את עצמנו ונשקע בד' אמותינו.

הפתיחה בשמיעתם של יתרו ומשה, הייתה הכנה חשובה להמשך הפרשה לגבי מתן תורה. לפני מתן תורה ה' אומר לעם ישראל (שמות יט, ה):

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

מפורסמים הם דברי חז"ל לגבי הכפילות בלשון השמיעה (ברכות מ, ע"א): "אם שמוע בישן - תשמע בחדש".
ברגע שהאדם מוכשר לשמוע ישנות, הרי שיש בו את כלי הקיבול המאפשרים לו לשמוע גם חדשות. אם מגיעים מתוך רצון לשמוע, אפשר לקבל ולהתחדש.

זהו יסוד חיוני בקבלת תורה. תורה מן השמיים, מצריכה את העדינות נפשית המקופלת בכח השמיעה. הזכות לשמוע את דבר ה' באופן שבו יחדור ללבבות, זוקקת כלי קיבול מתאים. גם היום קול ה' נשמע. התהליכים העצומים שאנו זוכים לחיות אותם, של גאולת ישראל, הם ממש בחינת "תורה מן השמים".
מתוך לימוד חשיבות הדברים בפרשה, נקבל על עצמנו להיות אנשים שומעים המחוברים לתורתנו הקדושה, ולהיות קשובים לתהליכים הנפלאים של הדור. מתוך כך נזכה בע"ה שיקוים בנו "

וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר".








1 בלשונו: "...הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון..." (מאמר המידות לרמ"ע מפאנו, מידה ב'). לביאור דברי הרמ"ע מפאנו על מידה זו, ולהרחבה בכלל על הקשר בין המשמעות הפנימית של המידה לבין התוכן הנלמד, ראה באתר הישיבה על לימוד י"ג מידות.






-------------------------------------------------------------------------------------------