מוסר הכל לשם שמים הרב יהושע ויצמןט"ו אייר התשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.




הכל לשם שמים


בפרקי אבות מובא (פ"ב מי"ב):

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם.

שלוש המימרות שבמשנה בנויות בהדרגה - מן החוץ אל הפנים.
ההתחלה היא ב"ממון חברך" - המלמד את ההתייחסות שמה שנמצא מחוץ לאדם. ההמשך עוסק באדם עצמו - "התקן עצמך". ולבסוף - מה שיוצא מהאדם, פעולותיו ומעשיו - "וכל מעשיך".

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך
יש תכלית לבריאה, ולכל דבר יש מטרה. כשאדם רואה חפץ, עליו לדעת שיש מי שתפקידו להשתמש בחפץ זה למטרתו ולתכליתו. היחס אל החפץ הזה צריך להיות כמו אל חפץ שלך - לשניהם יש תכלית ומטרה בבריאה.
באבות דר' נתן (פרק י"ז) אמרו על משנה זו:

כשם שאדם רואה את ממונו כך יהא רואה את ממון חבירו, וכשם שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חבירו.

היחס לממון חברו איננו בעל ערך הלכתי בלבד - שלא יגזול, חלילה. יש כאן ערך מוסרי עקרוני. על האדם לפתח רגישות כלפי ממון חברו, ולהיזהר אפילו בכבוד הממון - שלא להוציא עליו שם רע.
בשם הסבא מסלבודקא אומרים: כאשר אדם מזיק לרכוש חברו, גונב או גוזל, יש לדעת שדבר כה חמור לא מתרחש בבת אחת. התהליך התחיל בסבא של אותו אדם, שהיה יהודי ירא שמים, ונהג בענוה ובפרישות יתירה, דבר שהיה למעלה ממדרגתו. בכך גנב את דעת הבריות.
בנו של אותו יהודי, היה גם הוא תלמיד חכם, שגנב חידושי תורה מאחרים וכלל אותם בספריו ובשיעוריו.
את הנכד רואים גונב או גוזל, חלילה.
הבעיה היא פגם ברגישות למה שאיננו שלך או איננו אתה. הרגישות הזו נובעת מהבנה שהבריאה נועדה לתכלית מסויימת שעלינו לסייע לה ולא לפגוע בה, חלילה. אמרו במדרש (קהלת רבה פרשה ז', י"ט):

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

הזלזול בבריאה גורם לקלקולה והחרבתה, חלילה, ועל כן עלינו להיות רגישים לתכליתו ומטרתו של כל נברא.

והתקן עצמך ללמוד תורה
הזכרנו בעבר את דברי הר"י מיגאש (שו"ת ר"י מיגאש, סי' קפ"ו), המלמד שגופו של האדם איננו שלו, ואילו ממונו הוא שלו. על כן הודאת בעל דין - ביחס לממון - כמאה עדים דמי, ואילו ביחס לגופו - "אין אדם משים עצמו רשע"1.
כאן אנו למדים כי גם התורה איננה "שלנו" - "שאינה ירושה לך". האם אנו למדים דבר שהוא זר לנו וחיצוני לנו? מה משמעות הדבר שהתורה איננה של האדם?
נראה שכוונת המשנה היא כך: "התקן עצמך ללמוד תורה" - עליך להכין עצמך כדי להיות ראוי ללימוד התורה. עליך לבנות אישיות כזו שתהיה ראויה למפגש עם התורה. האישיות היא האדם עצמו, ותנאי הכרחי ללימוד תורה הוא לבנות אישיות מתאימה ומידות מתוקנות2.
לאחר שאדם "מתקין עצמו" ולומד תורה, הופכת התורה מ"תורת ה'" ל"תורה דיליה" - התורה הופכת, ביגיעה ובעמל התורה, להיות חלק מאישיות, חלק ממנו עצמו.

כאשר אדם גדל בתורה מבלי שעמל על מידותיו - נוצר מצב מגוחך, שעלול להיות גם נורא ואיום. מי שאיננו עמל על מידותיו - הן נשארות פגומות וחסרות עיבוד, גם אם הוא למד את כל התורה כולה. יכול אדם ללמוד ולשנן את התורה מגיל צעיר, להשתתף בתחרויות, חידונים, סיומים וכו' וכו' - ובלא עמל המידות כל הידע הזה הוא תוצר של גאוה בלבד.
כאשר נתקלים במתיחות בין רבנים סביב השאלה "מי יהיה כתוב ראשון" במודעה על כנס כזה או אחר - איננו יודעים אם לצחוק או לבכות על המצב המוזר הזה, שהוא תוצאה של לימוד תורה בלי תיקון המידות.

מהותו של האדם, בשונה מהבהמה, היא יכולתו לשנות את אישיותו, להפוך לטוב יותר. אין האדם יכול לומר: "כזה אני, כך הן מידותי ואינני יכול לשנותן". עלינו לפתח רצון לתיקון המידות, להתפלל על כך ולעמול לשם כך. עלינו לברר את הדרך בה אנו רוצים לצעוד, ולבנות את חיינו שיהיו מתאימים לדרך בה בחרנו.

הדברים עולים מדברי חז"ל במדרש (תנחומא ישן (בובר) מקץ, ט'):

זה שאמר הכתוב: "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט", לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש", מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו, אימתי בשעה שהיו אהביו של איוב מוכיחין אותו והיה משיבן, כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר: "וירא אליהוא כי אין מענה וגו'", באותה שעה אמר להם: "לא רבים יחכמו", לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש", אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר: "אכן רוח היא באנוש". שאלה מטרונא לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: הרי כל שבחו של הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב', כ"א), לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטיפשין', אמר לה: יש לך קוזמין (תכשיטים), אמרה לו: הן, אמר לה: אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו, אמרה לו: אם יהיה אדם אוקנוס (פי' אדם חכם), אני משאלת לו קוזמין שלי, אמר לה: קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטיפשין, לפיכך אמר "יהב חכמתא לחכימין", אמר אליהוא: לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי "לא רבים יחכמו", אלא "אכן רוח הוא באנוש".

כשראיתי בפעם הראשונה את המדרש הזה, היתה לי הפתעה גדולה - "לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם" - וכי יש דרך אחרת לרכוש חכמה, מלבד לימוד התורה?
המדרש מבאר שאכן לימוד תורה בלבד איננו מספיק כדי לרכוש חכמה, והוא לומד זאת מדבריו של אליהוא באיוב. כך מסופר (איוב ל"ב, א'-י"א):

וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב. וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ. וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט. לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי.

אליהוא שומע את שלושת הרֵעים מנסים לענות לאיוב על שאלותיו, ולא מצליחים. בכל זאת הוא שותק, כיון שהוא צעיר והם זקנים ממנו. אליהוא הבין בתחילה שככל שאדם מבוגר יותר והוא למד יותר תורה - הוא חכם יותר. על כן הוא שותק. אולם לבסוף הוא רואה כי אין בפי הרעים מענה ראוי, והוא מבין כי "לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט" - לא הגיל קובע אלא משהו אחר - "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ". החכמה היא תוצאה של רוח האדם, של עולמו הפנימי והערכי, ולא של "שעות המנוע" בהן ישב ועסק בתורה.
אליהוא הבין, וכך מלמדים אותנו חז"ל בעקבותיו, שחכמה היא תוצאה של מפגש בין התורה ובין אישיותו של האדם. אם האישיות איננה מתוקנת - המפגש הזה לא מוליד חכמה. רק כאשר אישיותו של האדם מתוקנת, הוא מהווה מצע ראוי לצמיחה של תורה וחכמה מתוך המפגש שלו עם דברי התורה.

וכל מעשיך יהיו לשם שמים
הרמב"ם התפעל מאוד ממשפט זה, עד שכתב עליו כך (שמונה פרקים, פ"ה):

ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית.
וכבר כללו החכמים עליהם השלום זה הענין כולו בקצר שבאמרים, והקיפו הענין הקפה שלימה עד מאד, עד שאתה, אם תבחן קוצר אותן המילים, איך הביעו זה הענין הגדול והעצום אשר כבר חברו בו חיבורים ולא הכילוהו - תדע שנאמר בכח אלוהי בלא ספק. והוא אומרם בציווייהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

הפילוסופים חיברו בענין זה חיבורים ארוכים ולא הצליחו להגיע למה שאמרו חכמים בחמש מילים: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
מהו החידוש הגדול במשפט זה? וכי אנו לא יכולים לאמרו?
כשנתבונן, נראה כי פעמים רבות ניתן למצוא כאלה שאינם חיים לאור משפט זה.
למשל, אנו מגדירים עצמנו כ"ציונות דתית". יש כאלה, שעבורם "ציונות דתית" פירושו "ציונות" לחוד ו"דתית" לחוד. הם ציוניים כמו הציוניים החילוניים, וכך נראה, למשל, יום העצמאות, וכעוסקים בחיים הדתיים, אז הם דתיים.
כך יש המתייחסים ל"תורה ועבודה". כל אחד מהמושגים עומד לחוד, וכשעוסקים ב"עבודה" מנותקים מה"תורה".
בצורה כזו לא הולכים עם התורה "עד הסוף". אין אוחזים רק בתורה, אלא רוצים גם "לחיות" קצת - מקצועות חול, עבודה, פרנסה.
יש הרוצים ללמוד תורה, אבל במוצאי שבת (מוצ"ש...), "בכל מקרה לא לומדים", אז מדוע לא לצאת לבלות? אמנם האדם לומד תורה, אבל הוא רוצה גם משהו קצת מחוץ לתורה.
כנגד כל המחשבות הללו, אמרו חכמים: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". החידוש הוא במילה "כל". הרבה אנשים עושים דברים לשם שמים, וזאת יודעים גם הפילוסופים לומר. אולם "וכל מעשיך", שאין לאדם מעשה שאיננו חלק מן התכלית האלוקית - זוהי אמירה נועזת שרק חכמים בכח אלוקי יכולים לומר.

כיון שהפילוסופים אינם מחוברים ל"ה' אחד", שכל העולם מקופל תחת אחדותו, אינם יכולים להשיג כיצד כל מעשיו של האדם הם לשם שמים. אולם אנו שמחוברים לאחדותו יתברך, יכולים גם לאחד את כל מעשינו לשם שמים - היחס לממון, עבודת המידות, לימוד התורה - הכל הוא חלק מהשגת התכלית האלוקית.







1 עי' ב"מיטב הארץ" עמ' 38, ביאור הענין בהרחבה.
2 עי' בפירושו של רבינו יונה למשנה.



-------------------------------------------------------------------------------------------