מוסר הוי מקדים בשלום כל אדם הרב יהושע ויצמן י"ט תמוז תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


הוי מקדים בשלום כל אדם


משנה בפרקי אבות (פ"ד מט"ו):

רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.

יש להבין את הקשר בין שני החלקים של דבריו של ר' מתיא בן חרש.
נבאר את משמעותו של כל חלק, ולאור זאת נבין את הקשר ביניהם.

מהי משמעות הקדמת שלום לכל אדם? עסקנו בענין אמירת שלום לאחרונה, ונבאר זאת שוב.
מובא בגמרא (ברכות ו ע"ב):

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר: "בקש שלום ורדפהו". ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר: "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם".

יש להבין את הביטוי המיוחד שבגמרא, שמי שאיננו עונה לחברו על אמירת שלום נקרא "גזלן", וכי מה לקח ממנו. רש" מפרש:

גזלת העני - והלא אף גזלת העשיר גזלה היא, אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא להשיב על שלומו.

הביטוי "גזלת העני" דורש ביאור, שהרי גם מהעשיר אסור לגזול. כוונת הפסוק היא, שמהעני שאין לו דבר, ניתן לגזול רק את אמירת השלום.
ועדיין יש להבין - מה לקח אותו גזלן מחברו?

בסוף מסכת ברכות מובא במשנה (פ"ט מ"ה):

...והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב): "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'", ואומר (שופטים ו): "ה' עמך גבור החיל", ואומר (משלי כג): "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר (תהלים קיט): "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ר' נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה'.

מהי המשמעות של הזכרת שם ה' כשפוגש אדם את חברו? מדוע זה כה חשוב עד שבעבור זה "הפרו תורתך"?
ועוד יש להעיר, מדוע אמירת שלום נקראת שאלה - "שואל את שלום חברו בשם"?

יוצא לי פעמים רבות לראות ברחוב כלבים. מה מתרחש במפגש בין שני כלבים? כיצד מגיב כלב כשהוא רואה כלב אחר מתקרב?
הכלבים נכנסים במקרים אלו לדריכות ולכוננות. הם מרגישים מאויימים. מדוע? ממה הם חוששים?
הפחד מובן. שהרי יש בין הכלבים מלחמה על המזון, על טריטוריה - על החיים. המשאבים מוגבלים, ומה שכלב אחד יאכל - יחסר מהשני. לכן הם תמיד במצב של מלחמה זה בזה.
במובן מסוים, גם בני האדם הם חיות. גם אנו צריכים לחלק בינינו את "עוגת המשאבים", ומה שיקבל ראובן - יחסר משמעון. גם מפגש בין בני אדם מלווה בטבעו בעוינות בסיסית, ובמחשבה שהשני בא לקחת ממני את מזוני.
במה שונה האדם מהחי? ראשית נאמר במה איננו שונה. ההבדל איננו בכך שיש לאדם שכל.
הפרה, למשל, יודעת לאכול רק את התבן שבעל הרפת הניח לה מול העיניים. האדם, לעומת זאת, משתמש בשכלו, והוא יכול לטוס לאמריקה ולהביא משם תבן. הוא גם יודע להכין תבן צבעוני ולעטוף אותו בעטיפה יפה ,ואפילו למכור אותו בקניון. ברמה הזו - האדם אינו יותר מאשר חיה משוכללת. לכל חיה יש כשרון מיוחד - יש חיות שמריחות היטב, יש שרצות מהר, ויש שיש להן שכל.
במה שונה האדם מהחיות באופן מהותי? באמונה! האמונה שיש בורא לעולם ויש מנהיג לבירה, היא ההופכת אותנו לבני אדם ומסירה את העוינות בינינו. יש השגחה בעולם, וכל בני האדם בונים יחד את העולם ואת הקשר עם הקב"ה. אדם לא רואה את חברו כמי שבא לקחת את מנת התבן שלו, אלא כשותף לבנין ולמשימה המשותפת.
כשאדם פוגש את חברו הוא שואל אותו: "שלום?" - האם פניך לשלום, לשותפות? והוא עונה לו: "שלום". לכן זה נקרא "לשאול את שלום חברו", וזה נעשה "בשם", כי רק משום אמונתנו בשם ה' אנו חיים בשלום ולא במלחמה כחיות.
כיון שזו "עת לעשות לה'" - שכולם עושים לשם ה', תקנו לשאול את שלום חברו בשם.
משום כך, מי שאיננו עונה לחברו את השלום שלו - נקרא גזלן. הוא מחזיר את היחסים בין בני האדם לשלב עולם החי, שבו כל אחד בא לקחת מהשני. אם אינך אומר לי שלום - כנראה אתה רוצה לקחת ממני מה ששייך לי, ולכן אתה נקרא גזלן.

זו משמעות דבריו של ר' מתיא בן חרש, "הוי מקדים בשלום כל אדם". חשוב להקדים שלום, וליצור בכך מציאות של שלום, של בני אדם שהתרוממו מעל לעולם החי, ומתוך חיים של הכרה בקב"ה ושל קשר עם הקב"ה - חיים בשלום.

מתוך כך מובן גם החלק השני של המשנה - "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים".
אילולא ההקדמה של "שלום כל אדם", היה ניתן להבין זאת כהדרכה לנכנסים לג'ונגל...
כדאי לך להיות מהאריות - מהמאיימים, ולא מהשועלים, מהנטרפים. האריה טורף, והשועל נטרף, ועדיף להיות זנב של טורף, ולא ראש של נטרף... כדאי להיות מהחזקים, מהמנצחים, מאלו שמקנאים בהם. כך היה ניתן להבין את המשנה.
משום כך הקדימה המשנה "הוי מקדים בשלום כל אדם", שנבין שהמשנה מדברת על שלום, ולא על מלחמה.

מהי, אם כן, כוונת ר' מתיא בדבריו.
כדי לעמוד על עומק דבריו, יש להכיר דברים בחז"ל1 שמהם עולה הדרכה הפוכה.

...אמרה הלבנה לפני הקב"ה: אפשר למלך אחד להשתמש בשני כתרים כאחד, אלא זה לבדו וזה לבדו. אמר לה: רואה אני בך שאת רוצה להיות ראש לשועלים, לכי ומעטי עצמך...

ביום אין רואים את אורה של הלבנה, והיא מיותרת. כזנב לאריות - אין לה ערך. על כן היא מעדיפה להיות ראש, להאיר, אף כי זה בלילה, בבחינת "ראש לשועלים".

נמצא, שלעומת המשנה ניתן לומר הפוך: "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות"2.
כיצד יש להבין שתי מימרות אלו?
יש לומר, שכל משפט עוסק במציאות אחרת. לפעמים טוב להיות זנב לאריות, ולפעמים טוב להיות ראש לשועלים.
מתי כך ומתי כך?
השאלה היסודית היא האם אנו עוסקים באדם עצמו, מבחינה אישית, או באדם כמשפיע על סביבתו.
הזנב הוא בחינת מקבל, והראש בחינת משפיע. האדם ביחס לעצמו, כמי שמקבל השפעה מסביבתו, עדיף לו להיות זנב לאריות. שהרי גם זנב של אריה - אריה הוא, וכמקבל הוא יקבל יותר כאשר הוא אריה. אף כי השפעתו של הזנב על האריה קטנה מאוד - אריה שמו.
אולם אם אדם רוצה להשפיע ולהאיר, כמו הלבנה, עדיף לו להיות ראש לשועלים. בתור זנב של אריה לא תהיה לך השפעה מרובה, ואתה תהיה בצד, ואילו אם תהיה ראש, אף לשועלים, תוכל להשפיע הרבה ולפעול. בתור זנב של אריה יוכל לקבל, אבל השפעתו קטנה ואולי מפסיד הוא את תפקידו בעולם כמשפיע ופועל.

נראה, שכל אדם צריך לבחון את עצמו - האם יש לי אופי של זנב או של ראש. אמנם קשה לקבוע בכך מסמרות, שכן הרבה שנחשבו לזנבות הפכו לראשים, והרבה שנחשבו לראשים גדלו כזנבות. אולם, צריך האדם לנסות לעמוד על טיבו - האם אני אריה או שועל, זנב או ראש, ובהתאם לכך לפעול.
מי שעניינו להשפיע, יכול להיות שעדיף לו להתחיל אצל "שועלים". כך יותר קל להתחיל את ההשפעה, ואם הוא מתאים - ההשפעה תלך ותגדל.

המשנה כפשוטה, משדרת מסר שיש בו אליטיזם.
הרמב"ם, למשל, מפרש:

ואתה יודע ממה שבארנו בסנהדרין, שהם שמו, לפי עיקר מעלין בקודש, ראש ישיבה של עשרים ושלושה - אחרון האחד ושבעים מישיבה גדולה, וראו שהם הוסיפו לו מעלה.

אדם שהיה הראש לבית דין של עשרים ושלושה ועלה בדרגה, הופך להיות האחרון בבית דין של שבעים ואחד. הוא היה ראש לשועלים ועתה הוא זנב לאריות.
הבנה זו פשוטה למדי, וכמעט מיותרת. האדם הולך ומתקדם, ומי שהיה בגן חובה מהגדולים, הופך בשנה הבאה להיות מהקטנים, אך הוא כבר בבית ספר וודאי שזוהי התקדמות. וכך בכל שלב בחיים. עדיף להיות שיעור א', אף שאתה מהצעירים, מאשר שמיניסט, אף שאתה מהבוגרים. כך הוא סדר החיים. אולם נראה שבמשנה יש עומק נוסף, כפי שביארנו.

נראה, שבשתי האמירות ההפוכות יש שתי הסתכלויות, ששתיהן נכונות.
יש ערך בכך שאדם יהיה זנב לאריות. כשאדם נמצא בחברה אליטיסטית, יש בכך דברים טובים. הוא גדל בחבורה טובה ובאקלים שישפיע עליו טוב. הוא מתרגל לשמוע דברים גדולים, השפה שהוא שומע הנושאים שהוא עוסק בהם מובילים לגדלות. יש ערך לחיים באוירה כזו.
אולם חשוב לדעת שיש גם דרך הפוכה. אדם שרוצה להשפיע, בכל תחום, צריך לפעמים להיות ראש לשועלים. עצם העובדה שהוא משפיע בונה אותו, הוא מתפתח ומקבל כוחות משמעותיים, ויכול להיות גם ראש לאריות לאחר מכן.

רבים מתלבטים בשאלות מעין אלו בהקשר של חינוך הילדים.
האם עדיף שילד ילמד במקום מצויין, והוא יהיה בינוני ברמתו, או שילמד במקום פחות מצויין ושם הוא יהיה ראש. אין אמירה אחת גורפת מה נכון, ולכן ניתן למצוא בדברי חז"ל שתי הדרכות הפוכות. יש מי שייבנה מתוך כך שיהיה בחברת מצויינים, ויש מי שייבנה מכך שהוא משפיע ומוביל בחברה, גם אם אובייקטיבית היא חלשה יותר.

בכל צורה ודרך חשוב לזכור, שאמירה זו באה אחר האמירה: "הוי מקדים בשלום כל אדם". על האדם לבחור את דרכו, אך לדעת שיש גם דרכים הפוכות וגם הן נכונות. אל לו להילחם על כך שדרכו תהיה הדרך הבלעדית, אלא לחנך בדרכו, עם נתינת המקום והכבוד לדעות אחרות.

הן הזנב והן הראש הם איברים, וכל אחד מהם צריך לזכור שיש גם איברים אחרים, וצריך לפעול בשותפות איתם.
החידוש במשנה הוא, שגם זנב של אריה - אריה שמו. יש לראות את האריה כיחידה אחת בפועלת בשיתוף.
קל להבין זאת ביחס לאריה, קשה יותר להבין זאת ביחס לחברה - להבין שיש בחברה אנשים שונים, שכולם יחד בונים את ה"אריה", האחד תפקידו להיות ראש, וחברו זנב, ושניהם יחד בונים את קומתו השלמה של האריה. למרות שהם שונים - הם חלק מחברה אחת, מתנועה אחת. הראש יזכור כי יש מאחוריו זנב, והזנב ירגיש כי הוא זנב של הראש, ויחד יפעלו.

זהו החידוש של המשנה, הקושרת בין הקדמת שלום לכל אדם, ובין השאלה ביחס לאדם, האם הוא ראש או זנב, ובאיזו חברה.






1 מקור הדברים בזו"ח שיר השירים, על הפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי".
2 ביטוי זה נמצא בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ח, עיי"ש.



-------------------------------------------------------------------------------------------