מוסר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" הרב יהושע ויצמן כ"ו תמוז תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"


בשיחה זו ננסה לברר את מושג החופש, לאור משנה בפרקי אבות.

נקדים הקדמה חשובה:
הרבה פעמים אנו חשים שיש שינויים בדור. דברים שהיו ברורים בעבר - זוקקים בירור והסבר נוסף. בכמה מקרים ראיתי זאת בצורה מוחשית. אמרתי לעצמי: "אופס. התחלף דור".

לפני כשלושים שנה העברתי שיחות לחיילים במסגרת המדרשה בחספין. הייתי מדבר על ארץ ישראל, ואומר להם: לפי השקפתכם, אתם צריכים לרדת מהארץ. מה יש לכם לחפש כאן? מיד היו החיילים קופצים: "מה פתאום, לעולם לא נרד מהארץ, זה המקום היחיד שלנו".
והנה, שנה אחת העברתי שיחה דומה, ושוב אמרתי לחיילים: "לפי השקפתכם, אתם אמורים לרדת מהארץ". והחיילים ענו: "נכון, ברגע שנוכל - נלך מכאן. אין לנו מה לעשות כאן". לאחר פעמיים שזו היתה התגובה, הבנתי: "התחלף דור"... הקשר לארץ ישראל כבר לא טבעי לאנשים, ויש צורך להסביר אותו בצורה רחבה ומשמעותית יותר מבעבר.

דוגמא נוספת. לפני כעשרים שנה, דיברתי עם תלמידים בישיבה על תורת ארץ ישראל, ואמרתי להם שהמגמה שלנו היא להגיע מתוך הגמרא להבנת דרכי הנהגתו של הקב"ה את העולם. פעמים רבות אמרתי כך לתלמידים, והדבר גרם להם לברק בעיניים, להתלהבות ורצון להעמיק וללמוד.
ושוב, באחת השנים אמרתי כך, ובתגובה אומר אחד התלמידים: "מה זה אמור לעניין אותי דרכי הנהגתו של הקב"ה בעולם?". שאלתי את התלמידים: "אתם גם חושבים כך?". ענו לי שכן, ואחד התלמידים הוסיף: "אני בסך הכל פועל קטן במפעל, שתפקידו להכניס בורג במכונה. לא אמורה לעניין אותי מדיניות היצוא של בעל המפעל".
תגובה כזו מאתגרת, ודורשת גיוס כוחות להסביר ולהמחיש את הענין. נתן לי הקב"ה מחשבה, ואמרתי להם משל: יש ספרי הדרכה להורים: כיצד לגדל ילדים. ילד מסויים גדל במשפחה בה ההורים נוהגים על פי הספר. מרימים את הילד על פי ההוראות, נותנים לו בקבוק בדיוק בזמן הראוי, מחזיקים אותו על הידים מספר דקות קצוב על פי הספר וכך הלאה.
הילד גדל, והוא חש שיש שיטה שעל פיה ההורים מחנכים אותו. זה לא על פי החלטה רגעית, אלא מחושב. והנה מגלה הילד את הספר שעל פיו מגדלים אותו ההורים. האם יעניין אותו לקרוא את הספר? ודאי שכן. מדוע? כי כך יוכל להבין כיצד התחנך, מה מניע אותו וכיצד הוא יכול להתמודד עם תכונות שונות בנפשו.
כך גם התורה, מהווה את דרך הנהגתו של הקב"ה אותנו, וזה מעניין מאוד להבין את זה.
בעקבות כך, הייתי אומר לתלמידים את המשל הזה בשיחות על תורת ארץ ישראל. והנה, בשנה אחת, לאחר שסיפרתי את המשל שאלתי: האם יעניין את הילד לקרוא את הספר? ודאי שכן. מדוע? אומר אחד התלמידים: "כדי לתחמן את ההורים שלו...". וכך לאחר כמה זמן שוב, והבנתי: "התחלף דור".

סיפורים אלו, הם הקדמה לסיפור הנוגע לענין החופש שבו נעסוק בשיחה זו.

במשך שנים הייתי נותן שיחות על אנטולי שרנסקי, עוד בתקופה שהוא היה אסיר ציון. בשיחה הייתי מתאר (על פי ספרה של אשתו, אביטל שרנסקי, "הביתה"), את נאום הסיכום שלו במשפט:

אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו אל השופטים ופונה לאחיו ליאוניד:
"אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אומרים לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית, יומתק גזר הדין, הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי.
לפני 5 שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה, אך אין זה כך. אני שמח שחייתי ביושר, ושלם עם עצמי, ומעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני, גם לא כשאיימו עלי במוות. אני שמח שעזרתי לאנשים אני גאה שהכרתי ועבדתי עם אנשים ישרים ואמיצים כל כך.
אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקווה שהאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העליה היהודית לא תיפגענה בשחרור עמי.
עמי פוזר בכל העולם במשך אלפיים שנה, אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב "בשנה הבאה בירושלים!"
וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי:
לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים!"
ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף, "אין לי מה לאמר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש!"

דברים מרגשים אלו נתנו כבר בעת כתיבתם תחושה ששרנסקי יזכה להיות בארץ, ועליו אמורים דברי הגמרא (כתובות ע"ה ע"א):

"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון", אמר ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

שרנסקי היושב בכלא נמצא ברוחו בארץ ישראל, יותר מאשר יהודי היושב בארץ וחושב על ארצות הברית.
לאור זאת, הייתי שואל את התלמידים: בבית המשפט בו נאם שרנסקי את נאום הסיכום שלו, מי הוא בן חורין, ומי נמצא בכלא? שרנסקי אזוק באזיקים ונואם על ארץ ישראל, והשופטים מתרווחים בכסאותיהם ועתידים לתת לו את פסק הדין.
במשך שנים רבות התשובה שקיבלתי, ולה ציפיתי, היתה ששרנסקי בן חורין, והשופטים כלואים. מדוע? כיון ש"במקום שמחשבותיו של אדם - שם הוא" (הבעש"ט). החירות האמיתית היא חירות הדעת. יכול אדם להיות בבור הנמוך והחשוך ביותר, כשהוא אזוק בידיו וברגליו, וברוחו הוא נמצא בארץ ישראל. אי אפשר לכלוא את הרוח. רוחם של השופטים, לעומת זאת, כלואה. אין להם חירות לפסוק על פי דעתם, אלא הם חייבים לקבוע את פסק הדין על פי מה שנקבע מראש.
והנה, באחת השנים כששאלתי את השאלה, קיבלתי תשובה הפוכה: שרנסקי הוא אסיר, כי הוא לא יכול ללכת לאן שרוצה, ואילו השופטים הולכים אחרי המשפט הביתה. הם בני חורין. ניסיתי להראות שניתן גם לומר הפוך, ולא השתכנעו. שרנסקי יושב בכלא. הוא לא בן חורין. "התחלף דור", אמרתי לעצמי.
שוב, האתגר גורם להעמיק, להרחיב, לחשוב על משלים וכדומה, כדי להבהיר שחופש אמיתי הוא חופש הדעת, ולא החופש לנפנף בידיים וברגליים לכל עבר.
אפשר להיות בן חורין גם בתוך הכלא. פתגם אומר: בן חורין אמיתי הוא מי שמוכן לשבת בכלא למען החירות שלו. בן חורין הוא מי שחירות הדעת חשובה לו, ולמענה הוא מוכן לוותר על החופש של הידיים והרגליים.
יתירה מזו. מי שחופשי בדעתו - יזכה גם לחופש בידיו וברגליו. במקום שמחשבותיו של אדם - שם הוא, ולשם יזכה להגיע.

תיאור זה הוא פתיחה לדברי חז"ל בברייתא המובאת בפרק שישי במסכת אבות (מ"ב):

אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם", ואומר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא "חָרוּת" אלא 'חֵרוּת', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה, שנאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

האם אנו מכירים מישהו שזכה לשמוע את בת הקול היוצאת מהר חורב? הגמרא אומרת (יומא כ' ע"ב):

תנו רבנן, אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה.

פעמים ששטף מהומת החיים והריצה אחר טרדותיהם, מונעים מאיתנו להקשיב לקולות האמיתיים שבעולם - קולו של גלגל חמה, קולו של הר חורב וגם הקול הפנימי של נשמתנו.
הקב"ה נתן בעולם תורה בהר חורב. מה אנו עושים עם התורה? התורה נותנת לאדם אנרגיה, עוצמה, מבט עמוק על העולם. מה עושה האדם עם כל זה?
החזיר מקבל נזם זהב באפו. מה הוא עושה עמו? נובר באשפה עמוק יותר. זהו הדימוי בפסוק לאשה יפה, אך סרת טעם, המשתמשת ביופיה לדברים לא ראויים.
המשנה ממשילה זאת לתורה. יש תורה בעולם, היא נותנת לאדם חיות, כוחות, משמעות - והאדם משתמש בכוחות הללו להבלים. זהו עלבון. על כך יוצאת בת קול - "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

בהמשך מובא פסוק נוסף (שמות ל"ב, ט"ז):

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

מדובר בדבר העליון ביותר - מעשה אלקים, מכתב אלקים. יכול האדם לאחוז בדבר העליון שבעולם, ולהתרומם על ידו מעל כל הכבלים, להתבונן בעולם מלמעלה. תחת זאת הוא בוחר להמשיך לנבור באשפה, בהבל של העולם ובכבליו.
על כך אומרת המשנה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". מי שעוסק בתורה מתעלה - התורה יכולה להעלות ולרומם אותנו, אל עולם של חירות. אם אין אנו עושים זאת - זהו עלבונה של תורה. התורה נעלבת, שכן היא חסרה, וההשלכות של עלבון כזה עלולות להיות קשות ומכאיבות.
כשאדם איננו לומד תורה - התורה חסרה, כפי שמבטא זאת הרב קוק זצ"ל (אורות התורה א', ב'):

...ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו...

המפגש של התורה עם האישיות של כל אדם יוצרת תורה חדשה, ואם אינו לומד - התורה נעלבת, ולכן הוא נקרא נזוף. הוא לא ממלא את תפקידו שלשמו בא לעולם.

"על כך אומרת המשנה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". במבט חיצוני, המציאות נראית הפוכה. התורה היא המגבלה הגדולה ביותר על האדם.
אדם שאיננו הולך על פי התורה, קם בבוקר, מצחצח שיניים מכין לעצמו קפה ויוצא לעבודה. 20 דקות מרגע ההשכמה ועד שהוא מוכן לצאת לדרכו.
התורה דורשת מהאדם להתפלל במנין, עם טלית ותפילין, ללמוד קצת אחר כך ואולי גם פת שחרית - וזה דורש מהאדם לקום בערך שעה וחצי לפני שהוא יוצא לעבודה. כך בכל יום - וכי אין זה עול כבד המוטל על האדם?!
גם כשהוא מגיע לעבודה, התורה מונעת ממנו לרמות ו"לעגל פינות" כדי להתקדם בעבודה, לספר לשון הרע כדי למנוע מחברו לעקוף אותו, ועוד עוד איסורים והגבלות.
נראה שבלי התורה יכול אדם להתרומם מעל כל המעשים, ואילו התורה משאירה אותו למטה. הכיצד יש, אפוא, להבין את המשנה?

עלינו להבין כי המושג "בן חורין" מתייחס לנשמה, ולא לגוף. החרות איננה נקבעת על פי היכולת להניע בחופשיות את הידיים והרגליים, אלא על פי היכולת של האדם לחיות על פי רצונו הפנימי והנשמתי.

הרב קוק זצ"ל מתייחס לנושאים אלה, כמובא בספר "אורות האמונה". הפסקה שנביא להלן מתייחס, כנראה, לשמות של מחנות שהיו רווחים בתקופתו של הרב קוק. היו שקראו למי שאיננו שומר תורה ומצוות "חופשיים", ולשומרי התורה "אדוקים", שפירושו "קשורים". כביכול המשחרר עצמו מעול תורה הוא החופשי, והמקבל על עצמו עול תורה אוזק עצמו באזיקים.
כך כותב הרב קוק:

חופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה. כי על ידי הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה שנפלו לנו למורשה...
חופש הדיעות הרגיל להיות פפולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדים השליליים הוא, מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים...

החופש הפופולרי בזמננו, נובע מ"חסרון העמקה נשמתית", איננו נובע מהקשבה לנשמתו של האדם, שהיא בעצם האדם. האדם נכנע לתאוותיו, וחושב שכך הוא חי חיי חופש. בכך הוא מאבד את "קישור החיים", הוא איננו קשור לדברים העמוקים שבחיים, אלא רק לרובד החיצוני.

נראה, שבדבריו של הרב קוק טמון ענין עמוק ומשמעותי.
לוּ החופש היה מסתכם בכך שכל אדם עושה מה שהוא רוצה, הרי שהאדם - כל אדם - לא היה מתקדם ולוּ צעד אחד. הרי אדם חי ברמה רוחנית מסויימת, בהרגלים מסויימים ותפיסות מסויימות, והוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו - מה יגרום לו להתקדם, לבחון את עצמו, לשנות?
המסגרת של התורה מחברת את האדם לדברים שמעליו, ומציבה לו יעד שהוא צריך ויכול להתקדם לקראתו. רק המסגרת יוצרת את ההתקדמות והיציאה של האדם ממצבו הנוכחי.
כך אמר דוד המלך (תהלים י"ט, ח'):

עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.

אדם שאיננו מאמין לומד תורה, ונתקל בסתירה בדברי הרמב"ם. מה הוא עושה? הוא יכול לומר שכשכתב הרמב"ם את דבריו בהלכות נזקי ממון, שכח מה שכתב בהלכות טומאת אוכלין... הוא יכול לומר שדבריו במקום אחד מושפעים מהשפעה פרסית, ובמקום אחר מהשפעה יוונית. הרבה תירוצים שטחיים, שלא מכוונים להבין את דבריו של הרמב"ם, מתוך שאין אמונה שדבריו נכתבו מתוך שיקול דעת, ועמידה על אמיתתה של התורה.
אולם אדם שמאמין בקדושת התורה, יעמיק, יחשוב וילבן - וימצא תירוץ. הוא יגיע לעומק גדול יותר ממה שהיה קודם לכן. הוא יבין משהו שלא הבין לפני שהעמיק בדברי התורה.
המסגרת מפגישה את האדם עם מחשבות, רעיונות, מצוות ואמירות שמביאות אותו למקום גבוה יותר ועמוק יותר ממה שהיה לפני כן.

תלמידים חדשים מגיעים לישיבה בתחילת חודש אלול. כל אחד עשה מה שעשה ובילה היכן שבילה לפני הגעתו לישיבה. אם בישיבה יהיה חופש על פי הבנתו המורגלת - כל אחד עושה מה שהוא רוצה, נוסע הביתה בזמן שהוא רוצה וקם בבוקר בשעה שהוא רוצה - ישארו התלמידים ברמה של הבילויים שהיו להם לפני הישיבה. כך הגיעו לישיבה וכך ישארו.
מה יגרום לתלמיד להתקדם, לבנות את עצמו, לפגוש עולמות חדשים בתורה ובנפשו? המסגרת שהוא נכנס לתוכה. הוא שומע דברים חדשים לומד דברים עליונים ועל ידי כך מתקדם. הוא עוסק ב"מחשבות האמת שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה שנפלו לנו למורשה". אם יהיה ב"חופש המורגל", לא תהיה לו הזדמנות לפגוש את הדברים הגדולים שאנו מקבלים במורשה, והוא לא יוכל להתקדם.
זו תחושה של חופש, אך אין זה חופש, זה כלא של המחשבה והדעת בידי התאוות הנמוכות של האדם.

אנו מצפים להעמקה נשמתית, להקשבה לכוחות הפנימיים שקיימים באדם. כל אחד יכול להגיע הרבה יותר רחוק ועמוק מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו. האם נפקיד אותו לידי החופש, לתאוותיו, ונמנע ממנו את המפגש עם העוצמות שיש בקרבו? האם נמנע ממנו את השמחה האמיתית של המפגש עם העומק, את המימוש העמוק של אישיותו, את הסיפוק והשמחה על כך שהוא חי למען משהו ומתקדם לקראתו?

מובן, שמסגרת אין פירושה חוסר אמון. יסודה של המסגרת הוא אמון בכך שאדם רוצה להיות טוב ופועל לשם כך. המסגרת היא הכלי שעל ידיו האדם מתקדם, מממש את האמון שנותנים בו כדי לבנות ולהתפתח.

אנו שואפים לחופש אמיתי של הדעת, למפגש עם מרחבי האינסוף, עם העולמות העליונים שם יש הכל, שם הכל טוב. זהו העומק שהנשמה מבקשת להגיע אליו, לשם אנו רוצים להגיע ושם נהיה חופשיים ברמה העמוקה ביותר.



-------------------------------------------------------------------------------------------