פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת פקודי הרב יהושע ויצמן כ"ו אדר א' תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - פקודי


פרשת פקודי ממשיכה את סדרת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן, החל מפרשת תרומה. פרשתנו מתארת את הקמת המשכן (שמות מ', י"ז-י"ט):

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו: וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

מדוע "נטפלנו" לפסוקים אלה? כיון שהם הופיעו השבוע בדף היומי, ונדרשו בגזרה שוה. בתקופה האחרונה אנו מנסים לעסוק בנושא המידות שהתורה נדרשת בהן, והלימוד כאן עורר אותי לכמה הרהורים אקטואליים.
כך מובא בגמרא (סוכה כ' ע"ב):

רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. מאי טעמא דרבי יהודה, יליף "אהל" "אהל" ממשכן. כתיב הכא: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וכתיב התם "ויפרש את האהל על המשכן", מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם.

מהמשכן לומד רבי יהודה שכל אוהל - גם לענין טומאת מת - צריך להיות בידי אדם ולא בידי שמים.
לכאורה לימוד זה נראה פשוט ומובן, אך כשמעיינים, רואים שאין זה כך.
בתורה מובאת פעמים רבות המילה "אוהל" ביחס למשכן לפני הפסוק הזה. מדוע, אפוא, בחרה הגמרא ללמוד מהפסוק הזה בדווקא?
עיון נוסף מגלה יחוד בפסוק זה על פני האחרים. כך מתרגם אונקלוס את הפסוק:

ופרס ית פרסא על משכנא ושוי ית חופאה דמשכנא עלוהי מלעילא כמא דפקיד ה' ית משה.

בדרך כלל המילה "אוהל" מתורגמת "משכנא" - וכך גם בהופעה השניה של המילה בפסוק. כאן משנה אונקלוס ומתרגם: "פרסא". הסיבה לכך מובנת, שהרי נאמר: "ויפרוס את האוהל על המשכן", ולא יתכן שהאוהל הוא המשכן. לכן כאן הבין אונקלוס שפירוש המילה הוא "פרסא" - מסך, חציצה, לשון פרוסה והבדלה בין דברים.

רבות יש לעסוק עוד בלימוד זה של רבי יהודה, אך נעסוק בנקודה אחת. לרבי יהודה למדים מהמשכן שאוהל בידי אדם הוא אוהל, ואוהל בידי שמים אינו אוהל. הגמרא מביאה דוגמאות לאוהל בידי שמים: "חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת...". אוהל שנעשה לבד, על ידי המים או השרצים, הוא מקרי. יכולים להיות בתוך האוהל דברים שונים שאינם קשורים זה לזה, אלא הזדמנו במקרה ל"אוהל". התורה עוסקת באוהל המאחד את כל מה שבתוכו ליחידה אחת ומציאות אחת, וזה לא יכול להיות בצורה מקרית. אדם עושה אוהל למטרה מסויימת, והיא מאחדת את מה שבתוך האוהל להיות אחד. כך המשכן נועד לעבודת ה', וכל הכלים שבתוכו מאוחדים סביב מטרה זו.
הפסוק כאן מכנה את האוהל "פרסה" - מסך. משה בנה את האוהל, המבדיל את המשכן מהעולם. על ידי האוהל המשכן הוא מציאות נבדלת מהמציאות הסובבת אותו.
בעולם יש דברים רבים, שאין מה שמאחד אותם. זוהי בחינת רשות הרבים, בה "איש לדרכו פנה". התקהלות ברשות הרבים היא "בלתי חוקית", וההלכה אוסרת על האדם לעמוד ברשות הרבים. כל אחד הולך לענייניו ולדרכו.
הפסוק מתאר כיצד בונים מסך, החוצץ בין המשכן ובין כל העולם. המשכן הוא מציאות אחדותית, שבה כל הדברים מתאחדים סביב האדם.
אדם הבונה בית, יוצר מציאות המאחדת את מה שבתוכו, ככתוב (תהלים ס"ח, ז'): "אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה". הבית הופך את היחידים למשפחה. כך האוהל מאחד את מה שבתוכו לעולם אחד, הנבדל מן העולם שסביבו.

כלפי מה הדברים אמורים?
פרשת פקודי היא השבת האחרונה של תלמידי שיעור ב' בישיבה, לפני גיוסם לצה"ל. מתאימה פרשה זו להיות הכנה לצבא, בו נדרשים החיילים בעיקר למלא פקודות...
הנצי"ב מבאר ענין חשוב ביחס לצבא (העמק דבר לדברים ל"ג י"ח1):

שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. לעולם זאת על ישראל בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפלה כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא ברבה ריש פרשת מטות שבמלחמת מדין לקחו י"ב אלף לתפלה. ושם שננו חרב לשונם בקול תורה וכדאיתא במגילה דף ד' במלחמת עי, "מיד וילן יהושע וגו' ואמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה". והיינו משום שצוה הקב"ה אז לשום אורב. היינו עצה למלחמה. על כן לן בגבורת מלחמתה של תורה, וזהו ברכת משה, "שמח זבולון בצאתך", למלחמה, "ויששכר באהליך", באהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ותפלה. דיששכר בעצמו לא היה בעלי מלחמה עד בא דוד כמו שכתוב בברכת יעקב לבניו. אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפלה.

הנצי"ב מבאר, שלעולם כשהיו ישראל יוצאים למלחמה, היו לוקחים איתם אנשים שיהיו עם הלוחמים באהלי המלחמה, ויעסקו שם בתורה. כמו הסכם יששכר וזבולון במסחר, כך עשו גם בלחימה - זבולון נלחם ויששכר לומד תורה.
מה מחדש הנצי"ב? כשעם ישראל יוצא למלחמה ויהודים בבני ברק או בירושלים לומדים תורה ואומרים תהלים להצלחת החיילים, זה חשוב וזה ודאי עוזר ללוחמים. אך הנצי"ב לוקח את הענין הזה צעד נוסף - לומדי התורה לא נשארים בבתיהם ובישיבותיהם, אלא יוצאים עם הלוחמים למלחמה. יש הבדל גדול בין אדם הלומד ומתפלל בביתו, ובין אדם הלומד ומתפלל באהלי המלחמה. ההשפעה גדולה יותר כשלומדים עם הלוחמים.
לא יכול היה הנצי"ב לדמיין, שיכול להיות בחור ישיבה, שעוסק בתורה ויודע גם להילחם. אף שהזכיר את יהושע ודוד, שעסקו בתורה והיו מצביאי הצבא, לא ראה הנצי"ב מציאות זו כמציאות מעשית. על כן אמר שיששכר לא היו בעלי מלחמה, אלא היו עסוקים רק בתורה ותפילה.
לוּ היה מכיר את המציאות המיוחדת של ישיבות הסדר, היה מתרגש ביותר. מציאות של לוחמים, שהם עצמם גם עוסקים בתורה - זה דבר הרבה יותר גדול, זה מרומם את כל הצבא.
נמצא, שיש שלוש דרגות בעוסקים בתורה למען להצלחת הלוחמים.
יש העוסקים בתורה ובתפילה בבתיהם.
יש העוסקים בתורה ובתפילה באהלי המלחמה - מש"קי דת, האחראים על הצד התורני של הצבא, ויש להם תפקיד חשוב ביותר. זה התפקיד בו עוסק הנצי"ב.
ויש לוחמים העוסקים בתורה ובתפילה. זו המדרגה העליונה ביותר. התורה הולכת עם הלוחם לכל מקום. "פעם בני"ש - תמיד בני"ש"...

נראה שכאן נוגע המושג "אוהל", שבו פתחנו.
אשרינו שיש לנו בחורי ישיבות, שיודעים לעסוק בתורה בבית המדרש, ויודעים לצאת לעבודת הצבא. הם מכירים את העולם שמחוץ לבית המדרש, ויודעים לעסוק בו בגדלות. לשם כך יש צורך ב"פרסא" - במסך ובחציצה. גם כשהוא "בחוץ", בצבא, הוא יודע להבדיל את עצמו, הוא עוסק בשיקולים של תורה, ובונה את עצמו מבחינה רוחנית ותורנית. זו המשמעות העליונה ביותר של "יששכר באהליך".
המציאות המיוחדת של בני תורה ההולכםי לצבא, היא אחד החידושים הגדולים שארץ ישראל נותנת לנו. זו מציאות מרגשת של אנשים שעסקו בתורה ובתפילה והגיעו למדרגות גבוהות, ועם הכוחות הללו הולכים להיות חלק מהצבא. זו זכות אדירה לצה"ל שיש בו לוחמים כאלה.

עלינו לדעת שיש לנו שליחות עליונה בענין זה. יש לזכור, כי אנו צריכים מסך שיבדיל אותנו מהרוחות הנושבות בעולם. בנקודות שבהן צה"ל נוהג בצורה בעייתית, עלינו להישמר מלהפוך לחלק מהצבא. יש לשמור על חציצה ועל עולם עצמאי של ערכים ודעות.

אנו מצטטים רבות מדו"ח וינוגרד, העוסק בליקויים שגרמו לכשלונו של צה"ל במלחמת לבנון השניה. נשוב ונצטט כאן דברים מהדו"ח (פרק 11, סעיף 10):

חלק מהליקויים שהתגלו בצה"ל קשורים בשאיפה, המשותפת לכל חלקי העם, כי ישראל לא תצטרך לצאת שוב למלחמה. יש מדינות ויש מצבים בהם הנחה זו היא סבירה. אין זה, לצער כולנו, המצב בישראל בעתיד הנראה לעין.

לצערי, פגשתי תופעה זו בקרב קצינים גבוהים, שהנצחון במלחמה אינו כלל חלק ממערך השיקולים שלהם ביחס לצבא. הצבא נועד לפנות ישובים, לסייע לתורכיה בעת רעידת אדמה או לאינדונזיה בעת שיטפון. לשם כך נועד הצבא - צבא לצרכי שלום. מלחמה?! לא תהיה ואין צורך להיערך אליה.

דבר זה מסביר לי שאלה שטרם קיבלתי עליה תשובה מספקת.
כולנו יודעים שהיה בג"ץ שגרם לגיוס חיילות לקורס טיס. בשביל לקיים את פסיקת בג"ץ צה"ל הוריד את רף האימונים של הקורס כך שיתאים גם לחיילות. מדוע טרם היה בג"ץ על שיתוף שחקניות כדורגל בביתר ירושלים? האם לא ראוי לשתף שחקנית בשער, כחלוץ מרכזי או לפחות בהגנה?
התשובה היא פשוטה. ביתר ירושלים חייבת לנצח. ואידך זיל גמור. כן בג"ץ או לא בג"ץ, בכדורגל אין חכמות, צריך לנצח ובנות מורידות את הכושר של הקבוצה.
אולם צה"ל - הוא צריך לעזור בעיתות שלום, ולא לנצח במלחמה. התפיסה הזו הביאה למצב המתואר בדו"ח וינוגרד, לצערנו.
בהמשך הסעיף בדו"ח וינוגרד מובא כך2:

ישראל היא מדינה שואפת שלום, והיא צריכה לפעול - מתוך התחשבות בערכים ובאינטרסים קיומיים ובמסגרת הכללים הדמוקרטיים - על מנת להגיע לשלום עם שכנותיה. אלא ששלום בר קיימא יכול להיות מושג ומקוים - בתנאי האזור שלנו - רק אם ישראל תהייה חזקה ותוכר ככזו על ידי שכנותיה. לכן עוצמתו של צה"ל חיונית לא רק כדי לנצח במלחמה, אלא גם כדי להבטיח את יכולתה של ישראל לעשות שלום ולשמור עליו לאורך זמן.

הצבא מחנך להומניות, לראיית האחר ולהרבה ערכים נוספים. אך לא למלחמה.
אתם, חיילי ישיבות ההסדר, הולכים לאהלי המלחמה. מלבד לשנן את קול התורה, יש לכם משימה חשובה נוספת. המיוחד בבני תורה, שהם חיים את האידיאלים. הם עדיין מדברים על כך שהצבא מתכונן למלחמה.
עד היום, בכל מלחמות ישראל, צה"ל נעצר בדקה שלפני ההכרעה הסופית של המלחמה. אךף שאחד מערכי צה"ל הוא "חתירה לנצחון", צה"ל מעולם לא ניצח עד הסוף.
יש בזה ענין עמוק. לנצח במלחמה באופן מלא פירושו אובדן הציונות. הציונות ההרצליאנית גרסה שאנו נבוא לארץ ישראל, נלמד את הפלאחים חקלאות מתקדמת, כולם יאהבו אותנו וכך נקים לנו מדינה. אם אנו חייבים מלחמה כדי לחיות כאן - הכל הוא טעות אחת גדולה. "פנצ'ר היסטורי". הקב"ה השתמש בטעות זו כדי להקים את המדינה.
ראשוני הציונות לא האמינו שיהיו מלחמות במהלך שיבת ציון. לכן ברור שאנו חייבים שלום.
אלא שכשמישהו אומר שהוא חייב שלום - הוא מפסיד את המלחמה.
בתורת המשחקים למדנו, שמי שאומר שהוא הבריון של השכונה, וכל מי שיצייץ לידו - יחטוף, יחיה בשלום. מי שאומר שהוא רוצה לשום עם כולם - יאלץ לעמוד בהרבה מלחמות. כך זה עובד בשכונהף וכך זה עובד במזרח התיכון.
אמנם מנהיגינו כבר הכריזו, לאחר הנסיגה מלבנון: "כדור אחד, וכל לבנון תבער". אולם אויבינו מבינים היטב אם אנו מכוונים לכך ברצינות או שזה רק מס שפתיים.
אנחנו מדברים כל הזמן על שלום, ולכן אנו נאלצים שוב ושוב להילחם.

שלום בר קיימא יכול להיות מושג ומקוים - בתנאי האזור שלנו - רק אם ישראל תהייה חזקה ותוכר ככזו על ידי שכנותיה.

גם כדי להשיג שלום, עלינו להיות חזקים ובעלי עוצמה.

על כן חיילינו צריכים לחשוב על הצבא בצורתו האידיאלית. לא להיכנס לאוירה הגורסת ש"לא תהיה עוד מלחמה". אנו מתכוננים למלחמה. אם נשמע משפטים הטוענים אחרת - נעמיד את הדוברים על טעותם. אנו צריכים להיות חיילים טובים, כי זהו המתכון לשום ולקיומה של מדינת ישראל.

נחזור על הראשונות.
החידוש העצום בדורנו, של חיילים העוסקים בתורה וגם נמצאים כלוחמים באהלי המלחמה מבטא חזון גדול וערכים מתוקנים.
בטוחים אנו, חיילינו היקרים, שתוסיפו את העוצמות שבכם לעוצמתו של צה"ל, לאורך ימים ושנים טובות, ושובכם לשלום על כל חיילי צה"ל בע"ה.






1 הרעיון מופיע גם בהקדמת הנצי"ב לפירושו לשאילתות.
2 וראה שם בסעיף 31: תנאים אלה לא התקיימו בצורה הדרושה במלחמת לבנון השנייה. ייתכן כי חלק מהם נשחקו כבר קודם למלחמה, בשנים ארוכות של תקווה כי לא תהיה עוד מלחמה "של ממש", ומתוך תהליכים חברתיים עמוקים בחברה המערבית והישראלית - שחלחלו אל הצבא.



-------------------------------------------------------------------------------------------