פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בהר הרב יהושע ויצמן ז' אייר תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בהר - חמש לשונות גאולה בדורנו


פרשת בהר, שאנו קוראים אותה בימים שבין יום העצמאות ליום ירושלים, משופעת בהופעות של המושג "גאולה" בצורות שונות. אנו מדברים הרבה על הגאולה, אנו מרגישים שאנו חיים בדור של גאולה. מה זה אומר "גאולה"?

הפרשה עוסקת בגאולה בהקשר לשדות, לבתים ולעבדים. חז"ל דרשו בפנים רבות את ריבוי ההופעות של המושג, ואת הפרטים ההלכתיים שהוא בא ללמד ולרבות.

ננסה לעמוד על משמעות המושג גאולה במקורו בפרשתנו, ומן הפרטים נלמד על הכלל - הגאולה שאנו שואפים לה ומייחלים לה.

התבוננות בפרשה מלמדת כי גאולה היא חזרת כל דבר למקומו הטבעי.
הפרשה פותחת בגאולת שדה אחוזה (ויקרא כ"ה, כ"ג-כ"ח):

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

אף כי אחר המילים "גאולה תתנו לארץ" מופיעה פרשה סתומה, נראה שפשט הכתובים קושר פסוק זה להמשך.
אדם קיבל שדה מאבותיו, ושדה זה שייך לו ולמשפחתו לעולם. והנה, נפל אדם חלילה מנכסיו. "כי ימוך אחיך", מתרגם אונקלוס: "יתמסכן". הוא מסכן, ואין לו דרך לקום על רגליו אלא על ידי מכירת שדה האחוזה שירש מאבותיו. מחדשת התורה כי גם אחר המכירה - ניתן לגאול את השדה. גם אחר המכירה היא עדיין השדה שלו, אלא שהיא נמצאת עכשיו בשבי, ויש לגאול אותה. הבעלים חסרים כשהם ללא הקרקע, והקרקע חסרה כשהיא ללא הבעלים. האדם שיושב כעת בקרקע - יושב על קרקע שאיננה שלו - זו מציאות של דבר שלא נמצא במקומו.
יש מציאות כזו שדבר נמצא שלא במקומו, ושאדם חי שלא על פי רצונו האמיתי. פעמים שאדם נדרש לעשות דברים שלא מתאימים לו, שאין הוא חפץ בהם. "לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" (בבא בתרא ק"י ע"א). הכוונה היא לעבודה שהיא זרה לו, שאיננה מתאימה לו. יש מציאות כזו.
"גלגל הוא שחוזר בעולם" (שבת קנ"א ע"ב), ואדם יכול לקום וליפול. כשהוא נופל - זה לא נורמלי. זו יציאה מן הסדר. במצב כזה יש השתוקקות תמידית לשוב אל המקור. הקרקע שואפת לשוב לבעליה, והבעלים שואף לשוב אל אדמתו. זו הגאולה.
אם לא מצא כדי גאולה - השדה חוזרת לבעליה ביובל. "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, י') - הקרקעות והעבדים שבים למקומם. אין מציאות שבה לא תחזור השדה לבעליה. אם לא נגאלה - היובל משיב אותה למקורה ולמקומה.

דוגמא נוספת המובאת בפרשה, שאף בה חוזרת התורה על הצורך בגאולה פעמים רבות, היא באדם הנמכר לגוי להיות לו עבד (ויקרא כ"ה, מ"ז-נ"ה):

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר: אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ: אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל: וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ: אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ: וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ: כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

אדם שירד מנכסיו, ולא הספיקה לו מכירת שדהו עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד, ולא זו בלבד, אלא שנמכר לגוי. התורה רואה בזה בעיה חמורה. עבדו של גוי לומד ממנו דרכי התנהגות וערכים, ויש בזה פגיעה בעולמו הרוחני, מלבד הפגיעה בחירותו.
התורה מציעה כמה וכמה דרכים לגאול את אותו אדם, ואחר כולן - היובל.

הגאולה היא חזרה של האדם למקומו - לחירותו ולמשפחתו, לקרקעו ולמקור מחייתו.
זוהי הגאולה המתוארת בפרשה.

מכאן ניתן ללמוד אל מושג הגאולה הכללי.
"וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, כ"ד). חז"ל דורשים פסוק זה בדרכם, אך הפשט עומד לעצמו. פירוש המילים כפשוטן הוא, שיש לתת גאולה לארץ. מושג הגאולה שייך גם לארץ, ולא רק לעם. גאולת הארץ היא בצורה המקורית שלה - כשעם ישראל יושב עליה, חורש וזורע בה והיא נותנת לו את פירותיה בעין יפה.
הצורה מקורית של העם היא כשהוא יושב בארצו, כש"רוב יושביה עליה", הארץ מחולקת לשבטים, וכל דבר נמצא במקומו. זו הגאולה שאנו משתוקקים אליה. כשנגיע למצב זה - זו תהיה גאולה. השלמות הזו של העם והארץ היא המקור לכל השפע והטוב שהגאולה מביאה.
בהקשבה לדברים ניתן לשמוע שגם הארץ צריכה להיגאל, ולא רק יושבי הארץ. כך גם המושג של "ושבתה הארץ" ביחס לשנה השביעית. לא רק האדם שובת מעבודת הארץ, אלא הארץ עצמה שובתת.
מהי גאולת הארץ? ביטוי דומה מוזכר במדרש ביחס להבאת הבכורים (תנחומא כי תבוא, א'):

יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רמון שביכר - מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'".

ארץ ישראל זקוקה לרחמים. כשעם ישראל אינו יושב בה, ויותר מכך, כשיהודים מגורשים מישיבתם בארץ ישראל - הארץ מסכנה. היא צריכה לסבול את הגויים שיושבים עליה במקום ישראל. עלינו להבין שארץ ישראל היא ארץ בעלת רגישות, ויש לבקש רחמים עליה שלא תסבול ממעשינו, ושתתן לעם ישראל את כל כוחה.
בנוסף לגאולת העם ולגאולת הארץ, יש מושג נוסף: גאולת התורה. התורה ניתנה במדבר, שהוא מקום הפקר. לכאורה ניתן ללמוד מכאן שלתורה אין מקום.
אין זה כך. קודם שנכנסו ישראל לארצם, היתה התורה שייכת לכל מקום. אחר שנכנסו ישראל לארץ - קבעה התורה את משכנה בארץ, ואינה דומה תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ. "'במחשכים הושיבני כמתי עולם', אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כ"ד ע"א).
בארץ ישראל מופיעה בתורה בצורתה המקורית, כאן ניתן לעמוד על דרכי החשיבה העמוקות של התורה. בחו"ל, במחשכים, אנו כמגששים באפלה, פעמים עומדים על האמת ופעמים לא. האור מאפשר לראות את הדברים בשלמותם ובמקוריותם.

מקור נוסף למושג הגאולה ניתן ללמוד מפרשת וארא, בה מופיעות ארבע לשונות גאולה (שמות ו', ו'-ח'):

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

אחת הלשונות היא "וגאלתי", וכולן נקראות על שמה. איננו אומרים: "ארבע לשונות הצלה", אלא לשונות גאולה. זו המילה המקפלת את כל שאר המילים.
כך עולה מדברי חכמים בזוה"ק (וארא, ח"ב כ"ד ע"ב בתרגום):

"לכן אמור לבני ישראל וגו'" רבי יהודה אמר: מקרא זה הפוך הוא, שכתוב "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" תחילה, ואחר כך "והצלתי אתכם מעבודתם", ואחר כך "וגאלתי אתכם". והרי היה לו לומר מתחילה "וגאלתי אתכם", ואחר כך "והוצאתי אתכם". אלא עיקר הכל תחילה. כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחילה את היפה מכולם. אמר רבי יוסי: והרי יפה מכולם הוא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים", ואמר זאת לאחר מכן. אמר לו: בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם שכל האסורים שהיו ביניהם היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם, ומשום זה מה שחביב עליהם יותר מכולם נתבשרו בו תחילה. ואם תאמר, אף על פי שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם, כתוב: "והצלתי אתכם מעבודתם". ואם תאמר שיכול להיות שיצאו וינצלו, ולא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה". ואם תאמר שלא יקבלם לו לעם, על זה כתוב "ולקחתי". ואם תאמר כשיקבלם לא יביאם לארץ, על זה כתוב "והבאתי אתכם אל הארץ".

לכאורה היו לשונות הגאולה צריכים לפתוח ב"גאלתי", שהרי הגאולה היא הכוללת את כל שאר הלשונות, וכולן מפרטות את השלבים והפרטים של הגאולה?!
אלא שלשונות הגאולה הן מלמטה מלמעלה, מהמציאות הנמוכה בה נמצא עם ישראל במצרים, ועד השבח הגבוה של "ולקחתי אתכם לי לעם".
כשעם ישראל נמצא במצרים, הדבר הראשון שהם רוצים וצריכים הוא לצאת ממצרים. זה הדבר הבסיסי.
אחר שיצאו מתעוררת שאלה - מה יהיה עם פרעה? האם הוא יוכל להזיק להם אחר שיצאו? לכן אומר הקב"ה: "והצלתי אתכם" - פרעה לא יוכל לפגוע בכם.
אחר שיצאו ונצלו מפרעה, יש להיגאל - לחזור למצב המקורי, לחזור לעצמנו. אמנם יצאו ישראל מהגלות אך יש להוציא את הגלות מהם - וזה "וגאלתי". בני ישראל זוכים להגיע למצב של בני חורין.
השלב הבא, שהוא הכיוון והמגמה של כל התהליך וכל חיי עם ישראל - "ולקחתי אתכם לי לעם".
לבסוף באה הלשון החמישית שהיא המטרה - "והבאתי אתכם אל הארץ". זהו השיא, שכן כל לשונות הגאולה מתקיימות בשלמותן בארץ ישראל.כל הלשונות הללו הן לשונות של גאולה, שכן כולם הם חלקים בתהליך של חזרת עם ישראל לעצמו ולמקורו. הלשון "וגאלתי" היא במרכז, היא עיקר ומרכז הגאולה. כל שאר הלשונות הן חלקים במצב השלם הנקרא "גאולה".

גם אנו חיים את לשונות הגאולה הללו בדורנו.
אף כי אנו חיים בארץ ישראל, עדיין אנו מצפים להשלמת לשון "והוצאתי". חלקים גדולים עם ישראל עדיין אינם בארץ, ואנו מצפים ליציאת כולם מהגלות ושיבתם לארץ ישראל. גם "והצלתי" עדיין לא הושלם. אנו עדיין זקוקים לשמירתו של הקב"ה מפני הקמים עלינו לכלותנו.
כשהוקמה המדינה היתה תחושה שאנו בטוחים, ולא ניתן לפגוע בנו. השבר הגדול קרה במלחמת יום הכפורים. המלחמה הסתיימה בנצחון אדיר על המצרים והסורים, למרות יתרון ההפתעה המוחץ והאבדות הקשות שספגנו בתחילת המלחמה. אולם הנצחון לא הצליח לעמעם את ההבנה שחדרה להכרה, כי מדינת ישראל עלולה להיות מנוצחת. בתחילת המלחמה היתה תחושה שהתבטאה במילים "חורבן הבית השלישי", ומאז רבים חשים כי אין לנו בטחון במדינת ישראל. התחושה הזו היא חלק מהגורמים למרדף אחר השלום, והפחד ממלחמה נוספת.
אמנם המסקנה צריכה להיות הפוכה - אף שההתחלה היתה כל כך קשה - הצלחנו להתגבר ולהפוך את הקערה על פיה. אין לנו ספק כי הקב"ה מנהיג ומוביל אותנו לקיום נצחי של עם ישראל ולחיזוקה של מדינת ישראל. ואחר הכל, אנו עדיין זקוקים ללשון "והצלתי".
לשון "ולקחתי אתכם לי לעם" ודאי שייכת אלינו. אנו מצפים לכך שעם ישראל כולו ילך בדרך התורה ויחיה כמי שהקב"ה לקח לו לעם.
"והבאתי אתכם אל הארץ" - אמנם באנו אל הארץ ואנו יושבים בה, אך הקשר בין עם ישראל לארצו עדיין זקוק לחיזוק גדול. ישנם רבים שחפצים למסור לאויבינו חלקים מארץ ישראל. כפי שראינו, אדם שמוכר את שדה אחוזתו מכונה "מסכן". אילולא שהגיע למצב זה לא היה מוכר את שדהו. גם כשעם מתנער מאדמתו ומוכר אותה - זהו ביטוי של מסכנות, של איבוד הקשר הפשוט והיסודי שבין עם לאדמתו.

אנו עדיין מצפים להתגשמות לשונות הגאולה, בגאולה האמיתית והשלמה. אנו כבר ב"אתחלתא דגאולה" ואולי בשלבים מתקדמים יותר, אך יש עדיין לאן לשאוף ולהתקדם.
השאיפה הזו איננה ענין תיאורטי, אלא היא צריכה להוביל אותנו לצורת חשיבה ולמעשים, שיקדמו את הגאולה.
יש לנו אחריות גדולה על גאולת התורה. זהו מרכיב מרכזי בגאולה, והוא באחריותנו.
חזרת התורה לארץ ישראל, יחד עִם עם ישראל השב לארצו, דורשת את פיתוחה וחיזוקה של תורת ארץ ישראל, של לימוד בהיקף ובעיון כראוי, של העמקה בתורה ובשורשיה הרוחניים.
גם גאולת הארץ וגאולת העם דורשות מאיתנו מעשים. העם צריך לחזור למקורו. אחד הדברים הבסיסיים בחזרה אל המקור הוא התרבות. אל לנו לחיות בתרבות זרה. אנו חיים בארץ ישראל, אך התרבות המקיפה אותנו איננה מכאן. יש לכך השלכות רבות וקשות. חלק מהגאולה שאנו שואפים לה זה לחזור לתרבות המקורית שלנו.
אין לנו מה לחפש בשדות זרים. עלינו לשוב אל המקור הישראלי הקדוש בכל תחום ובכל ענין, להיות קשורים לתורה, וכך בע"ה "גאולה תתנו לארץ".


-------------------------------------------------------------------------------------------