פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - חוקת הרב יהושע ויצמן כ"ז סיוון תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - חוקת - בארץ ישראל מדברים


פרשת חוקת היא פרשת ה"התקפלות" מהמדבר, ותחילת ההכנות לכניסה לארץ ישראל.
מיד לאחר פרשת פרשה אדומה מופיע (במדבר כ', א'-ב'):

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

מות מרים והיעלמות בארה של מרים, ובהמשך מות אהרן, הם תחילת עזיבת שלושת הרועים שליוו את ישראל במדבר - אהרן, מרים ומשה.
מות אהרן לווה בהיעלמות ענני הכבוד (במדבר כ', כ"ח - כ"א, א'):

וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

וברש"י:

וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו'...

הנהגת המדבר המלווה בניסים - הולכת ונעלמת, ומתחילה הנהגת ארץ ישראל. בסיום הפרשה מופיעה מלחמת סיחון ועוג, שהיא התחלה ממשית של כיבוש הארץ.

נקודת המעבר בין הנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל היא מותה של מרים שהוליד את היעלמות הבאר ואת חטא מי מריבה. אנו צריכים להיזהר כשמדברים על משה רבינו. ננסה להבין את דרכו של משה במי מריבה, לאור דברי חז"ל.

אחד המקומות שבו מבארים חכמים את עניינו של משה במי מריבה הוא במדרש בפרשת ואתחנן, העוסקת בתפילותיו של משה כדי להיכנס לארץ. כך מובא במדרש (דברים רבה פרשה ב', ב'):

דבר אחר, "ואתחנן אל ה'", זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט): "בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם". מהו "בתוכחות על עון", על ידי עון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ'): "שמעו נא המורים", יסרת אותו והוכחת אותו. ואין "איש" אלא משה, שנאמר (במדבר י"ב): "והאיש משה עניו מאד". מהו "ותמס כעש חמודו", כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ, המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן. ואין "חמודו" אלא ארץ ישראל, כענין שנאמר (ירמיה ג'): "ואתן לך ארץ חמדה וגו'". ואם כך הגיע למשה הצדיק, על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות, שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין, "אך הבל כל אדם". אמר ר' אחא: שנעשה אלוה, שנאמר (שמות ז'): "ראה נתתיך אלהים לפרעה", עכשיו הוא מתחנן ומתחבט "ואתחנן אל ה'".

נראה, שכוונת המדרש היא שמשה הוכיח את בני ישראל בכעס, ומשום כך נענש שלא להיכנס לארץ1.
כשאני מגיע למדרש הזה, אני נזכר אימתי הבנתי את משמעותו, "דרך הרגליים".
במלחמת שלום הגליל גוייסתי כמו חיילים רבים. לאחר שהשתחררתי מהמילואים חזרתי לישיבה ללמד, אך לא היו תלמידים, כולם היו במלחמה. ארזתי, אפוא, את חפצי ועליתי חזרה ללבנון לשלושה ימים, להיות עם חיילי הישיבה. הגעתי והעברתי שיעור, וכולם השתתפו, והמשכתי לשבת בבית הכנסת, ללמוד וללמד. לאט לאט התחילו התלמידים לצאת. אני העברתי שיעור בבית הכנסת, ומרחוק היו ששיחקו כדורגל. לאט לאט התקרבו המשחקים, עד שנוצר מצב שאני לימדתי מעט תלמידים בבית הכנסת, ורוב התלמידים שיחקו כדורגל ברחבה ליד בית הכנסת.
כעסתי. אני עוזב את הבית ובא ללמוד אתכם שלושה ימים - ואתם משחקים כדורגל?!
היה זה בשבוע פרשת ואתחנן, ותוך כדי לימוד המדרש על הפרשה, הגענו למדרש שהוזכר לעיל. הסברתי לתלמידים מדוע משה כעס - הוא ירד מהר סיני, ממפגש עם השכינה, עם דבר ה', והוא לא מבין איך אנשים מבקשים מים. אתם לא רואים את הקב"ה? מה לכם לעסוק בדברים הקטנים של החיים? על כך התעורר כעסו של משה.
ביארנו, שכעסו של משה לא מתאים להנהגת ארץ ישראל. בארץ ישראל עם ישראל נדרש להתיישבות, מלחמות וקשיים. עם ישראל לא יכול להיות כל הזמן במדרגה הרוחנית של דור המדבר ושל מעמד הר סיני. משה צריך לרדת אליהם ולהבין את הקשיים, יותר מאשר להטיף להם ולכעוס עליהם.
תוך כדי דיבור אני קולט, שמה שאני אומר ביחס למעשיו של משה - קורה גם לי. אתה מגיע מהישיבה, לחיילים שעברו מלחמה, חבריהם נפגעו - הם לא איתך בשיעוריך כרגע. אסור לך להוכיח אותם. הם עברו במלחמה די והותר.
הנהגת ארץ ישראל צריכה להיות בדיבור, בנעימות, ולא בהכאה. המציאות בארץ ישראל היא מורכבת ומסובכת. רועי העם עוברים מן העולם, עמוד הענן ועמוד האש, הבאר, המן והשלו נעלמים, ומתחילה תקופה חדשה. תקופה של עבודה קשה בשדה, של שקיעה במציאות החומרית. על כן יש להיזהר בתוכחה לעם ישראל.
גם בדורנו, התוכחה צריכה להיות בנחת. עלינו להבין את המציאות של עם ישראל. לאחר השואה הנוראה וגם לפניה, באו לארץ ישראל, וגם כאן - מלחמות ונפגעים וקשיים רבים. זוהי מציאות לא פשוטה, ועל כן התוכחה אינה יכולה להיות בכעס. בארץ ישראל צריך לדבר בנחת, גם כשמוכיחים.

מקור נוסף שקשור להבנת הנהגת ארץ ישראל בעקבות מי מריבה, מופיע בתיקוני זוהר (תיקון כ'-כ"א, מ"ד ע"א, בתרגום):

ומשום כך "שמעו נא המורים", ובגללם "ויך משה את הסלע במטהו פעמיים", שאם לא היה מכה בה, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה שהיא סלע, אלא נאמר בו: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", בלא טורח. והיה מתקיים בהם "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", והיו יוצאים המים בלא קושיא ומחלוקת ופסק, משום שהשכינה שנאמר בה "הלא כה דברי כאש נאום ה'", היתה שורה בפיהם של ישראל, שהיא התורה שבעל פה, שהיא "סלע" - (אותיות) על ס, שהם ששים מסכתות.

לוּ היה משה מדבר אל הסלע, היו המים יוצאים בנחת. זרימת החיים ולימוד התורה היו בנחת, בלי קושיא ומחלוקת.
נראה שיש כאן ביטוי לתהליך שאנו פוגשים פעמים רבות בהסטוריה.
אדם הראשון היה בגן עדן, והיו לפניו שתי דרכים. אדם בחר ללכת בדרך הקשה.
במתן תורה עמד עם ישראל במדרגה עליונה, שנאמר עליה (תהלים פ"ב, ו')

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

גם שם בחר עם ישרראל בדרך הקשה, ובעקבות חטא העגל נאמר עליהם (שם, ז')

אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

כעת שוב עומד עם ישראל בפתחה של תקופה - בפתח הכניסה לארץ ישראל. שוב עומד עם ישראל בפני ההזדמנות לבחור בדרך הטובה והנעימה. הבחירה בטוב תוביל את עם ישראל למציאות עליונה, בה הלימוד איננו בקושי אלא "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
לוּ היה משה מדבר אל הסלע בנחת, היה לימוד התורה בלא קושיא ומחלוקת ופסק. גם פסק הוא ביטוי לקושי שבלימוד התורה - לצורך בחיתוך, בהכרעה בין דעה זו לדעה אחרת, אף כי שתיהן טובות.
שוב נבחרה הדרך הקשה, ולימוד התורה הפך לקשה ומורכב. לימוד התורה הוא ביטוי להנהגת המציאות בכללה. הכניסה לארץ היתה יכולה להיות בקלות ובנעימות, בלי קשיים ובלי מאבקים ומלחמות. הכל היה נעשה בדיבור, בהסברה.

נדמה, ש"לחיות עם פרשת השבוע" כיום זה לומר: די! הגיע הזמן להפסיק ללכת בדרך הקשה, ולבחור בטוב. אנחנו צריכים לעמוד בפני הקב"ה ולומר: החלטנו שאנו רוצים לבחור בטוב.
ניתן לשער, שעם ישראל במעמד מי מריבה לא ידע את משמעות האירוע. הם ביקשו בסך הכל מים לשתות. חז"ל מלמדים אותנו שבעצם היה זה הפתח לתקופה חדשה - תקופת ארץ ישראל.
אנו חשים שגם היום אנו נמצאים בפתחה של תקופה. איננו יודעים מה מזמנת לנו התקופה החדשה ומה משמעותה, אך נראה שזו תקופה חדשה. אנו עומדים בפני דברים גדולים, והגיע הזמן לבחור בטוב, בנעימות. לנהוג בדיבור ובהסברה ולא בהכאה ובתוכחות.

הדברים מתחילים במעגל הפשוט, האישי. לא להקפיד ולא לכעוס איש על רעהו. להקשיב לרצונו של הזולת. לחיות בנעימות ובכיף בין אדם לחבירו.
גם במעגלים רחבים יותר - אל לנו לנהוג בתוכחה. עם ישראל שבע יסורים ושבע תוכחות. הגיע הזמן לנהוג ב"ודברתם אל הסלע". כשננהג כך - נרגיש גם בלימוד התורה את הנעימות. גם ההנהגה שבה ה' נוהג איתנו תהיה בנעימות.
ההנהגה תלויה בנו. אם ננהג בנועם, ינהג בנו ה' בנועם, בלי פיגועים ובלי חטיפות, ל"ע.
כל אדם צריך לראות את העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב. אדם אחד הנוהג בנעימות, יכול להטות את הכף להנהגה קלה ונעימה. יתכן שדי בקבוצה קטנה של אנשים שצריכה להחליט שאנו אנשים טובים, שאנו רוצים לעשות טוב ולראות את המציאות בעין טובה.
מפרשת השבוע אנו למדים - בדרך הקשה - כיצד יש להתייחס - למציאות, לעם ישראל וגם לעצמנו.
עלינו להתחיל לנהוג בהנהגת ארץ ישראל, שתלמידי החכמים שבה נקראו "נעם". ואם תלמידי חכמים שעסוקים במלחמתה של תורה כך, קל וחומר לכלל הציבור, שילמד מהם לנהוג בנועם.

כשאנו נעשה את תפקידנו, תשתנה ההנהגה - בבית המדרש ומחוצה לו - לנועם, בע"ה.






1 עי' ב"שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ד'.



-------------------------------------------------------------------------------------------