פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - שופטים הרב יהושע ויצמן א' אלול תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - שופטים


פרשת שופטים היא פרשת המנהיגות בישראל. הפרשה עוסקת בכל סוגי המנהיגות. ראשיתה בציווי על מינוי הסנהדרין, ובהמשך - פרשת המלך, פרשת הנביא, והכהנים.
"לחיות עם פרשת השבוע", פירושו לעסוק במשמעות של המנהיגות. אמנם אין אנו עוסקים במנהיגים אלא בעצמנו, וננסה לראות מהי משמעות הדברים אלינו.

המנהיגות בישראל היא ביטוי להופעה שלמה של הכלל. אנו סמוכים ליום הזכרון של הרב קוק זצ"ל (בג' באלול), שלימד אותנו ששיבת עם ישראל לארצו היא שיבה אל מושג הכלל, שמופיע בארץ ישראל.
בתקופה הזו יש צורך לעסוק הרבה ולהעמיק במושג הכלל, כיון שגורמים רבים מעלים על נס את הפרט והאינדיבידואל. ביטוי לכך היה בתחילת המלחמה - "צוק איתן". היה מי שהניח על שולחן בכניסה לבית המדרש את רשימת הנופלים. תופעה כזו לא היתה קיימת במלחמות ישראל בעבר. בזמן אמת לא הדגישו את הנופלים, ולא זה מה שפתח את מהדורות החדשות. עסקו בנצחונות, במטרות המלחמה, ופחות בחיילים פרטיים. כיום המצב השתנה, בעזרת התקשורת ובעזרת גורמים נוספים הרוצים להפוך את המלחמה לענין פרטי, המדגיש יותר את הכאב ויוצר תחושה של חוסר לגיטימיות של המלחמה. לכן כיון מדגישים מאוד את מספר הנופלים, ונותנים לכך דגש מרכזי בעיסוק במלחמה.
התורה מלמדת אותנו ליחס הפוך (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז הט"ו):

...ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה...

מושג הכלל קשור קשר ישיר למנהיגות. המנהיגות בישראל איננה "ג'וב". מי שהתמנה למלך לא זוכה להערכה על כך שהוא "תפס ג'וב טוב"... המנהיג הוא "עבד לעם קדוש", כפי שהיה חותם הרב קוק על מכתביו. המנהיג משעבד עצמו לכלל ישראל.
זו הסיבה לכך שהמנהיגות בכללה אינה מופיעה אלא בארץ ישראל. רק כאן עם ישראל מופיע ככלל, ולכן כאן המנהיגות מופיעה בצורה שלמה. אפילו נבואה, שיכולה להיחשב כמדרגה אישית שמגיע אליה הנביא איננה נוהגת אלא בארץ ישראל, ומכאן שהיא שייכת לכלל.
הרב קוק זצ"ל מבאר שהמושג של "תורת ארץ ישראל" נובע מן העובדה שארץ ישראל היא "ארץ הנבואה", ולכן יש כאן יכולת וצורך להתבונן אחרת על התורה, על הסוגיות ועל המציאות. בארץ ישראל נדרשת הסתכלות פנימית, המתאימה לארץ הנבואה ולעם ישראל, ש"אם אין נביאים הן - בני נביאים הן" (פסחים ס"ו ע"א).

ניגע בכמה עניינים בפרשה המלמדים על היבטים שונים של מושג הכלל.
א. דברים י"ט, י"ד:

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

פשט הכתוב - אסור לאדם להרחיק את גבול השדה שלו כדי להגדיל את נחלתו. מפרש רש"י:

...והלא כבר נאמר (ויקרא י"ט): "לא תגזול", מה תלמוד לומר "לא תסיג", למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל וגו'", בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול.

לכאורה, יש כבר לאו - "לא תגזול". מה בא להוסיף לאו זה של "לא תסיג"? "לעבור עליו בשני לאוין". כשראיתי את רש"י בתור בחור צעיר, היה נראה לי שהתורה עוסקת כאן בפנקסנות קטנה. מי שגוזל סתם ממון מסמנים לו בשמים "איקס" אחד. אך אם הוא גוזל קרקע - יש לו שני "איקסים"...
פשוט שאין זה כך. מהי, אפוא, המשמעות של שני לאוין על מעשה אחד? ומדוע הלאו של "לא תסיג" חל רק בארץ ישראל?
הסיבה שאדם שעובר על "לא תסיג עובר על שני לאוין, היא שיש כאן שתי בעיות שונות, שכל אחת מהן היא לאו נפרד.
יש במעשיו בעיה פרטית של גזל הממון. אך נחלה בארץ ישראל איננה רק ממון. לכן הגוזל נחלה בארץ ישראל לא עובר רק משום כך שחשבון הבנק שלו תפח שלא ביושר. זהו "לא תגזול" כללי. נחלה בארץ ישראל קושרת את הפרט אל הכלל ואל הקב"ה. הקישור אל הארץ הוא קישור אל הכלל, ומי שנוהג בצורה לא נכונה ביחסו לארץ ישראל מרחיב את הפרט על חשבון הכלל. הוא מחפש את מקומו הפרטי, ובעבורו הוא מוכן גם לפגוע בכלל ובהופעתו בארץ ישראל. הוא רואה את הנחלה כנדל"ן גרידא.
משום גזל הממון גרידא הוא עובר על "לא תגזול", ומשום הפגיעה בערך הכללי של נחלה בארץ ישראל הוא עובר על "לא תסיג". אלו הן באמת שני לאוין.
הטור (חו"מ סי' שס"ח) מביא גמרא שמופיעה בדברי רב שרירא גאון (עי' בתורה תמימה):

דאמרינן: מנלן דמנהגא מילתא היא, שנאמר: "אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".

מהו המקור לכך שמנהג הוא משהו חזק ויציב, שיש ללכת אחריו? "לא תסיג...". הכלל יוצר מציאות חדשה וקובע את ההנהגה הראויה. כאשר אדם אינו נוהג כמו המנהג - הוא פוגע בכלל. הוא מרחיב את האגו שלו על חשבון ההנהגה של הכלל, וזהו לאו של "לא תסיג".
"לא תסיג" הוא איסור להרחיב את הגבול הפרטי מתוך פגיעה בהופעה של הכלל, ודבר זה בא לידי ביטוי גם ביחס למנהגים שהונהגו על ידי הכלל.

ב. הפרשה עוסקת במצות המלחמה. מלחמה היא ביטוי של כלל ישראל. אולם, כשיוצאים למלחמה עומדים השוטרים ועוסקים בעניינים הנוגעים לפרט (דברים כ', ה'-ז'):

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

העיסוק בכלל לא מטשטש, חלילה, את האישיות הפרטית. גם כאשר הכלל מופיע בצורה חזקה ביותר, עד כדי מסירות נפש של הפרט למען הכלל במלחמה - גם כאן יש מקום לפרט. אדם שבנה בית, נטע כרם או ארש אשה - חוזר מעורכי המלחמה.
מדוע חוזרים אנשים אלו ולא יוצאים למלחמה? משום שהדבר הפרטי שהם עוסקים בו, קשור אל הכלל. המשמח חתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ו' ע"ב). הכלל בנוי גם מן התאים הפרטיים של כל משפחה ומשפחה. העוסק בבנין משפחתו - מתכנס בעולמו הפרטי, אך התכנסות זו היא חלק מהכלל.
כך גם נטיעת כרם בארץ ישראל, היא חלק מהופעת הכלל וגם בנין הבית. הפרט והכלל בונים יחד את ההופעה המלאה של האומה.
מהפרשה אנו צריכים לקחת את היחס הנכון לכלל ולפרט. מצד אחד לכל אדם אישיות פרטית, שעליו להתרכז בה, לבנות אותה ולהעצימה. אולם החיים אינם נגמרים רק בחיים הפרטיים. יש מעגלים שונים של הכלל שהאדם הוא חלק מהם ועליו לבנות את חייו מתוך התייחסות אליהם - המשפחה, הקהילה, הציבור והאומה. כל אדם הוא פרטי, אך גם חלק מהעולם.
גם בסוגיות הגמרא אנו רואים שחלק מחייו של האדם שייכים לכלל. הכוזרי קורא לזה "חלק הכלל בממון"1. יש חלק בממונו של האדם השייך לכלל, והכלל שותף בבנין החיים הפרטיים של האדם.
הבסיס לקישור אל הכלל קיימת כבר בעולם החי. פרופ' אהרן קציר הי"ד, כותב כך בספרו "בכור המהפכה המדעית" (עמ' 86):

כשמחנות נמלים לבנות נתקלים במסעותיהם במכשולי אש, מטילות עצמן רבבות נמלים אל תוך הלהבות ומכבות אותן בגופן כדי לפרוץ דרך למחנה כולו. אולם התנהגות זו אינה בגדר מעשה גבורה עליון של אידיאליסט, אלא תגובה אוטומטית של מכונה קטנה, אשר פעולותיה נקבעות על ידי גורמי התורשה. כולנו נסכים, שאין ליחס לה לנמלה תכונות מוסריות, מאחר שאין היא יכולה להחליט על פעולתה בדרך של בחירה חופשית ושיפוט עצמי.

יצר הקיום הפרטי של כל נמלה מורה לה לברוח מהאש ולחיות. אלא שאם כך היתה נוהגת כל נמלה - היו כל הנמלים נשרפות והמין הזה של נמלים היה כלה. התנהגות הנמלים מלמדת כי מלבד יצר הקיום הפרטי קיים גם יצר קיום של המין בכללו. יצר הקיום הכללי מורה לנמלה ליפול לאש ולכבות אותה, כדי לאפשר את קיומו של המין.
גם באדם יש מלבד יצר הקיום הפרטי - יצר קיום לאומי. הוא המורה לאדם למסור את נפשו למען הכלל. מושג הכלל נמצא בבסיס החיים, ולכן כבר ברמות הנמוכות של חיים אנו רואים ביטוי לכלל, בהתנהגותן של הנמלים הלבנות.

ג. נקודה נוספת בענין זה עולה מסיום הפרשה - פרשת עגלה ערופה.
כאשר נופל חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, באים דיינים מבית הדין הגדול בירושלים למקום מציאתו, ומודדים את המרחק בין ההרוג ובין הערים הסמוכות (סוטה פ"ט מ"א). מה לדייני בית הדין שבירושלים ולהרוּג שנמצא בעיר קטנה ורחוקה?
כאשר אדם נרצח - זו בעיה של הסנהדרין. אם נודע מי הכהו - הרוצח לוקח על עצמו את האחריות. אך אם לא נודע מי הכהו - כל ישראל הם "ספק רוצחים", וזו בעיה של כלל ישראל, הבא לידי ביטוי בסנהדרין הגדולה.
מעשה של אדם פרטי יכול להיות ענין כללי, כאשר "לא נודע" מי הוא הפרט השייך לענין.

הפרשה מעמידה אותנו על המתח שבין הערכים החשובים של הכלל והפרט. המנהיגות היא ענין השייך לכלל, ולכן נדגיש את הצורך החשוב - במיוחד בדורנו - לברר מושג זה ולהעמיק בו, וכך להתקשר לכלל ישראל.

* * *

מחוייבות נעימה לנו היא להזכיר את אחד התורמים של הישיבה, ממשפחת אפנר - יחצאל. אף כי אין לנו מחוייבות חיצונית לכך, אנו מרגישים צורך להכיר טובה גדולה לתורמים אלו. בני הזוג אפנר הקדישו לפני שנים חלק נכבד מצוואתם לישיבה, ותרומתם סייעה מאוד לישיבה בתקופה קשה. בזכות תרומתם הישיבה יצאה למרחב, והתרומה החזיקה את הישיבה ואת התרחבותה במשך שנים רבות. ב' באלול הוא יום הזכרון של גב' אפנר, ולכן אנו מקדישים את השיעור לעילוי נשמתם. זכות התורה הנלמדת בישיבה תעמוד להם. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.






1 עי' במיטב הארץ עמ' 41.



-------------------------------------------------------------------------------------------