פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת תולדות הרב יהושע ויצמן כ"ו מר חשוון תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - תולדות - וידו אוחזת בעקב עשו


יש מדרש על פרשת השבוע, שהוא אולי המקור למושג "לחיות עם פרשת השבוע" (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט'):

"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.

המדרש נראה "מדרש פליאה", לא מובן הקשר בין המשפטים השונים במדרש.

ההגמון שואל את אותו זקן: מלכות רומי שולטת עכשיו על העולם. זוהי עוצמה אדירה. אתם, היהודים, מאמינים שיבוא המשיח מכם וימלוך על כל העולם. נראה לך שזה יקרה? מי תופס אחרינו את המלכות? יהיה בכלל מישהו שיוכל להיות אחרינו? אנחנו כל כך עוצמתיים - אף אחד לא יוכל להוריד אותנו מהשלטון. אתם היהודים אולי תצליחו לשרוד אותנו, אבל להילחם בנו, למלוך במקומנו? לא שייך כלל וכלל.

בתשובה לדבריו, לא מביא הזקן ספר תורה כדי להראות לו את הפסוק (בראשית כ"ה, כ"ו):

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב...

הזקן מביא נייר וכותב בעצמו את הפסוק בחלקו. הוא משמיט את המילה "עשו".
יש מפרשים1 ש"ידו" אותיות "יוד". האות יוד עם העקב שהיא אוחזת בו, יוצרת את השם יעקב. יעקב הוא ביטוי לידו - יוד - האוחזת בעקב.
היוד היא האמונה. נקודת הראשית. "ראשית חכמה". היוד אוחזת בעקב - בחלק התחתון, החומרי.
הזקן אומר להגמון: אתם העקב, החלק החומרי. הוא אמנם חזק - לא נעים לקבל בעיטה מהעקב. אך היוד הקטנה שנמצאת אצלנו - אוחזת בעקב, וכך נוצר יעקב.

יש בכך דמיון למתואר אצל משה רבנו (שמות ד', ג'-ד'):

וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

הנחש הוא החלק הרע של המציאות. כשמשה מחזיק בזנבו - בחינת העקב - הוא הופך להיות מטה האלוקים.
כשהכח הרוחני, האמונה, שנראית קטנה - תופסת את מקומה, היא הופכת את החיים כולם מנחש למטה - לחיים בעלי יעוד ומטרה.

יש בכך עומק נוסף.
יעקב אוחז בעקבו של עשו - וכך הוא יוצא לעולם. יעקב משתמש בכוחו של עשו כדי לצאת לעולם.
הידים הם ידי עשו, וכשיש אמונה ואנו נאחזים במציאות האלוקית - אז העולם כולו נמצא תחתנו, ואנו יכולים להשתמש בכל דבר לטובה ולברכה. אם האמונה נמצאת בראש ואוחזת בעקב, אפשר להופיע את דבר ה' בכל דבר הנמצא בעולם.

הזקן כותב את הפסוק על נייר חדש. המציאות מתחדשת. אצל יעקב היה ענין אחד, ועכשיו זהו ענין אחר. אך אותו פסוק ואותה מציאות - נכתבים מחדש. בכל דור נכתב מחדש הפסוק, על פי עניינו.
זהי המשמעות של הביטוי המיוחד "זקן חדש". לכאורה זהו דבר והיפוכו.
הדברים אמנם זקנים, נכתבו לפני אלפי שנים, אך הם מתחדשים. אנו רואים את המציאות באור חדש, ומקבלים כח ועצמה מהדברים הישנים.

"להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק". כשיעקב יוצא וידו אוחזת בעקב - הוא רואה את כל מה שמקופל בכך. הוא רואה את רומי שולטת לפני שמלכות ישראל נבנית. הוא רואה את כל הכאב הגדול של עם ישראל, בכל התקופה שהוא עובר בעולם עד שהיוד מגיעה למקומה ואוחזת בעקב. הרבה צער וכאב עוברים על העולם. אך בסוף - היוד אוחזת בעקב והאמונה תופסת את מקומה, וממילא העקב את מקומו הראוי לו תחתיה.

זוהי המשמעות של המושג: "לחיות עם פרשת השבוע". לקחת את פרשת השבוע, שנכתבה לפני אלפי שנים, ולראות כיצד חיים את הדברים הללו היום ומתחדשים איתם. אלו הם דברים ישנים המקבלים בכל פעם פנים חדשות.

אנו בתקופה של מאבק מול העקב. כמו בימי ההגמון, עולה לפעמים המחשבה - איך נצליח לנצח? איך נצליח להעמיד את העקב במקומו?
התחושה מול אויבינו קשה מאוד. חיילינו עומדים מול אויבינו הערבים, סופגים אבנים, בקבוקי תבערה, קללות וגידופים ואפילו יריות, ואסור להם להגיב. מידי פעם מגיבים בתגובה חלשה ולא מתאימה. זה קשה מאוד. תסכול ותחושת חוסר אונים. תגובותינו משדרות יותר ויותר חולשה, שמעודדת יותר ויותר את האויב.

איך יוצאים מזה? איך מתגברים על חלישות הרוח הזו?

עלינו להבין שמולנו עומדים הפלשתינאים, בחינת הפלישתים.
בגמרא מובא (עבודה זרה י"ט ע"א):

"ובמושב לצים לא ישב" - שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר (שופטים ט"ז): "ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו".

איפה רואים את הליצנות הזו?
רק בעולם של שקר כמו זה שאנו חיים בו, יכולים הפלשתינאים לומר שהר הבית שלהם, ומעולם לא היה של היהודים, וזה נחשב טיעון שצריך להתמודד איתו. כל מי שלמד שיעור אחד בהיסטוריה יודע את האמת. אנחנו יודעים שאברהם עקד את יצחק בהר המוריה, ככתוב בספר בראשית, והם אומרים: "הר הבית שייך לנו".
זו ליצנות, אלא שהדור שלנו נותן לליצנות במה. הדמיון הכוזב מקבל בדורנו במה רצינית. כל העולם מלא בדמיון, כל העולם וירטואלי, וכל ליצנות הופכת להיות נושא לדיון שדורש תגובה.

אויבנו הם רוצחים. "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז, מ') - זוהי מהותם. לראות דם זה חלק מהחיים שלהם. גם בינם לבין עצמם עריפת ראשים ורצח על כל דבר קטן זה חלק מהמציאות.
והם מאשימים אותנו ב"רצח עם". מצלמים תמונה של ילד בזוית קשה, ואנחנו צריכים להסביר, ולהצטדק, ולהקים ועדות ולהאשים את חיילינו שהגנו על עצמם ועל המדינה.
אדם מתנפל על שוטר עם סכין, והשוטר צריך להסביר איך הוא ירה לחלק הגוף הלא נכון, מדוע לא כיוון לקצה הרגל בתוך כל המהומה.
הערבים הרוצחים מאשימים את היהודים - רחמנים בני רחמנים - ברצח, ואנו צריכים לענות ולהיות חלק מהליצנות הזו.
חיילים שומעים גידופים, ושותקים. כבוד הצבא וכבוד החיילים זה דיני נפשות, ואנו אוחזים בנשק ובעוצמה, ובכל זאת שותקים. איך היו הערבים מגיבים לסיטואציה כזו? ובכל זאת הם מציגים אותנו כרוצחים ואנו עונים להם כאילו יש בזה בדל של טיעון.

על כך אמר דוד המלך (תהלים א', א'):

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

אסור אפילו לשבת איתם, כי כשיושבים ודנים - אתה נכנס לאוירה הזו, אתה מתחיל לחשוב שיש צדק בליצנות השקרית הזו.
חז"ל מספרים (מדרש אגדה לבראשית פרק מ"ט):

כשהביאו יעקב לקבורה, היה עשו מעכב מלקברו, היה אומר: מערת המכפלה אינה מחזקת אלא ארבעה זוגות, וכבר קבר את לאה במקומו, אמר לו יוסף: מכרת חלקך, שנאמר: "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ'), והרי השטר במצרים, אמרו: מי ילך, ילך נפתלי כי קל הוא כאילה. מיד קפץ והלך למצרים להביא שטר המערה לקבור את אביו. עד שהוא הולך בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה שהיו מונעין ליעקב מלקברו, אמר: מפני מה אבי אבא אינו נקבר, אמרו לו: עשו מונע, והיה בידו מרה (מעדר) והכהו על צוארו, וראשו נפלה במערה...

שואל החפץ חיים, למה רק חושים בן דן חשב על הרעיון הזה? הרי זה כל כך פשוט!
ועונה: הוא היחיד שלא שמע את עשו. ברגע ששומעים את עשו, מתחילים להיכנס לראש שלו, ולחשוב שיש צורך בהוכחות. מחפשים את שטר המכירה במצרים.
חושבים: אולי נעשה משא ומתן, כל אחד יוותר קצת, נעשה שלום. מתחילים לדון עם הליצנים והופכים לליצנים בעצמנו. וזו ליצנות כואבת.

אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את כח ההרתעה. זה מובן. אך איך עושים זאת?
כשהיד - היוד - תאחז בעקב. כשכח האמונה יתפוס את מקומו - גם העקב יחזור למקומו הראוי לו. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שמות י"ז, י"ב).
אנו יודעים כי הר הבית, מקום המקדש - שלנו הוא. ארץ ישראל כולה שלנו היא. בכל פרמטר - אמוני, היסטורי, לאומי, משפטי - אלו המקומות שלנו. אין ספק כלל בדבר.
אם רק נאמין בכך ונחיה כך, אם ננהג כאדונים בארצנו בלי ספקות ובלי היסוסים - לא יהיה טרור.
הטרור בא בגלל שאויבינו בטוחים שהם מצליחים לשחוק את כח העמידה שלנו. עוד קצת מאמץ מצידם, ואנו נרצה להגיע להסכם, לוותר אולי על הר הבית. זה נובע מחוסר האמונה שלנו.
ראש השב"כ אומר שהכל התחיל בגלל הר הבית - אי אפשר להאמין למה שהאזניים שומעות. כאילו ההיסטוריה התחילה לפני שבוע. לא היה תרפ"ט, ולא תש"ח ולא תשכ"ז. אם רק לא היינו עולים להר הבית - לא היה טרור. אי אפשר לשמוע דברים כאלו. הליצנות של הערבים הטוענים לבעלות על ההר - נכנסה גם אלינו.

אנו צריכים לחזק את היוד של האמונה האוחזת בעקב. אם נאמין, נלמד ונברר, ונחיה מתוך אמונה באמת - המציאות תתיישר וכל חלק יגיע למקומו. כל הדמיון והכזבים ששולטים כעת יתנפצו.

יש לנו תפקיד גדול בכך. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" - עלינו לחזק את האמונה בקב"ה, בתורה, בקדושת ארץ ישראל וקדושת מקום המקדש. אמנם כיום, לצערנו, שועלים מהלכים בו, אך עדיין הוא קדוש וקדושתו תתגלה בבנין בית המקדש בע"ה.

זו התשובה לפלישתים, המנסים בכל דור לסתום את בארות האמונה.
הרב קוק זצ"ל מתאר את דמותו של אברהם (אורות, זרעונים, דרך התחיה):

ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, נשמת אברהם, - איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לכל פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, - והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר", איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם.

אברהם קורא בקול האמונה, זועק לכל העולם: האמונה עומדת בפניכם, כל האור והאושר של האמונה מוכנים, רק תאמינו. אברהם כולו מלא אהבה, רוצה להאיר לכל העולם את האור הטוב, והפלישתים סותמים את הבארות.
אנו צריכים להמשיך את זעקתו של אברהם - בואו, האמונה בה' תמלא את העולם אור ושמחה. הקב"ה רוצה שנהנה ונתענג בעולם, שיהיה לנו טוב - זו כל מטרת העולם. החלטה קטנה של האדם - והוא מלא אור ושמחה.
אולם הפלישתים ממשיכים לסתום את הבארות, להחשיך את העולם ולמלא אותו בליצנות.
יצחק ממשיך לחפור בארות, ממשיך את דרכו של אברהם, וגם הוא נאלץ להתמודד עם הפלישתים. בכל הדורות אנו נאלצים להתמודד מול העם הזה, שאיננו עם, שכולו ליצנות ושקר.

אולם, עלינו לדעת שהתנהגות אויבינו מהווה עבורנו ראי. אם אנו חזקים ומאמינים בה' ובדרכנו - השקר שלהם לא יכול לתפוס.
המציאות הקשה שאנו נמצאים בה היא ראי למציאות הרוחנית שלנו. אם רק נחליט לאחוז בעקב, לקחת את האמונה ולהעמיד אותה בראש הסולם - העקב יהפוך ליעקב, והכל יתהפך לטובה.

כולנו חשים שכבר הגיע הזמן. צריך כבר לבחור באמת - לקחת את האמת הגדולה, להאמין בה ולחיות אותה, ואז נזכה לבנין בית המקדש בהר הבית, וליציאה מכל הצרות לרווחה ולגאולה שלמה בע"ה.







1 עי' מגלה עמוקות על התורה, פרשת בחוקותי.



-------------------------------------------------------------------------------------------