מוסר הדרך הנכונה להנות מהעולם הרב יהושע ויצמן כ"ז מר חשוון תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


הדרך הנכונה להנות מהעולם


הפעם נעסוק במדרש חז"ל שיש הרבה מה ללמוד ממנו (מדרש תהלים מזמור ד'):

"שני רשעים שברת". משל לשני בני אדם שהלכו בדרך, אחד צדיק ואחד רשע. מצאו פונדק מלא טוב, אמרו זה לזה: נכנס בפונדק זה ונאכל, כיון שנכנסו ראה הרשע בפונדק ברכות הרבה של דגים וכל דבר, אמר אותו רשע לצדיק: למה אין אנו נותנין מעות ונאכל, אמר ליה הצדיק: וכי היום פתח זה הפונדק, אילו היום פתח היינו בודקין אותו. נכנסו שניהם לפונדק, ישבו זה לעצמו וזה לעצמו, אמר אותו רשע לפונדקי: הבא לי קונדיטין, הבא לי תרנגולין, הבא לי מהכל. ישב זה הרשע ומשחק על הצדיק, אמר: ראו זה שאינו קונה כמוני. הלך אותו צדיק ואמר לפונדקי: הבא לי קערה של עדשים, וגלוסקא אחת. והיו יושבין זה לעצמו וזה לעצמו, ומשחק הרשע על הצדיק, ואמר: ראו שוטה זה, כל הברכות הללו לפניו, והוא אוכל עדשים. והצדיק מצחק על הרשע, ואומר: ראו בן פיחה זה, אוכל מכל מעדנים, ועכשיו ישברו את שיניו. אמר אותו צדיק: תן לי שתי כוסות יין, נתן לו ובירך ועמד, אמר ליה הפונדק: תן לי מה שאכלת, גלוסקא אחת, וקערה של עדשים, ושתי חתיכות של בשר, ושתי כוסות של יין. אמר ליה: מה אתן לך, אמר ליה: שני איסרין תן לי, אמר ליה: הא לך, טול, ונטל, אמר ליה: לך לשלום. עמד אותו רשע לצאת, אמר ליה הפונדקי לרשע: עשה עמי חשבון, אמר ליה: מה אכלתי, אמר ליה: גלוסקא אחת אכלתי, אמר ליה: שתים אכלת, שני ביצים אכלתי, אמר ליה: חמשה ביצים אכלת, והוא אמר: לאו, לא אכלתי כל כך, התחילו להכות אותו על שיניו ושוברין אותו, לכך נאמר: "שיני רשעים שברת". הרשעים אומרים: "איכה ידע אל" (תהלים ע"ג), והצדיקים אומרים: "כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה" (תהלים קל"ט).

במבט ראשון, נדמה לכולנו שאנו בצד של הצדיק, אך במחשבה שניה יתכן שזה לא כל כך פשוט.

הרשע מתבונן בעולם, והוא בטוח שהעולם נברא רק בשבילו. לשם מה נברא העולם? כדי שאני אוכל להנות. הוא לא חושב שכדי להנות צריך לשלם. הרשע לא לוקח בחשבון שיש לעולם יעוד ומטרה שלשמם הוא נברא. וכי היום נפתח הפונדק? וכי בעל הפונדק לא פתח אותו למטרה מסויימת? כך גם בעולם. יש לו מטרה ויעוד, והוא צריך להגיע אליהם.
הרשע לא רואה זאת. הוא מבין שהעולם קיים בשבילו. כמו ילד קטן, שכל מה שהוא רואה - הוא חושב שנוצר רק למענו. ילד קטן איננו מסוגל לדחות את רצונו לאכול, ואיננו מסוגל להבין שהמשחק הזה שייך למישהו אחר. הכל שייך לו ונועד בשבילו. גם הרשע רואה כך את העולם. הוא בטוח שהכל נוצר להנאתו.
כך מתאר זאת שלמה המלך במשלי (משלי א', י"ז):

כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף.

הצפור עפה בשמים, ורואה זרעונים למטה, על האדמה. ברור לה שזרעונים אלו נועדו עבורה, כדי שתאכל אותם. איזו סיבה אחרת יכולה להיות לכך שיש זרעונים על האדמה?! וכך נופלת הצפור ברשת.

הרשע איננו מבין שיש דברים בעולם שלא נועדו רק כדי שהוא יקח אותם ויאכל אותם, אלא הם נסיונות, שהוא צריך להתגבר עליהם.
יתירה מזאת. אנשים יוצרים מציאות שיש בה הנאה וסיפוק קרוב ומיידי, כדי למשוך אנשים לכך ולהרויח כסף. דוגמא בולטת לכך היא תחום הספורט. עושים ענין ופרסום ויוצרים תחושה שמי שלא רואה משחק כזה או אחר - כאילו אינו חלק מהעולם הזה. כך נמשכים אנשים לראות ולקנות - והיוצרים מרויחים. הרשע לא שואל את עצמו - מי יצר את כל זה, לשם מה יצר זאת? האם הכל נועד כדי שאתה תהנה, או שההנאה שלך היא כלי בידי אחרים להרויח כסף על גב ההמונים ההולכים שבי אחר ההנאות.
הרשע לא חושב שיש משהו מאחורי מה שהוא רואה, שצריך לחשוב עוד שלב אחד - מי יצר את זה, מה המטרה שלו ומה המחיר שאני משלם עבור ההנאה הזו?
לפני שנים רבות למדתי נהיגה על אוטובוס. שעות של שהיה יחד עם המורה לנהיגה הביאו אותנו לשיחות על נושאים שונים. כשהגענו לדבר על העולם הבא, אמר המורה: אני לא מאמין במה שאני לא רואה. את העולם הזה אני רואה, מה יש אחריו - אני לא רואה ולא מאמין בזה. לא חושב על מה שאחרי.
באחד השיעורים נסעתי בחיפה בכביש שיש בו שלושה מסלולים. המורה אמר שכדאי לנסוע תמיד במסלול האמצעי. נסיעה במסלול הימני עלולה לגרום לבעיות אם רכב חונה באחת הפניות, ולאוטובוס קשה לבצע את הפניה. פעם אחת שכחתי את המלצתו, נסעתי במסלול הימני, ובאחת הפניות - רכב חונה. ניסיתי לעבור מסלול ואנשים מסביב צופרים וכועסים, והמורה צועק עלי: לא אמרתי לך שצריך לחשוב תמיד מה יש אחרי הסיבוב? אמרתי לו: אבל אתה אמרת שלא צריך לחשוב על מה שיהיה אחרי...

אנו צריכים לחשוב על מה שיבוא אחר כך - מה המחיר שנשלם על כל הנאה, מי מעוניין בהנאה הזו ומה מטרתה.

חשיבה כזו צריכה ללוות את האדם בכל תחום בחיים. העולם נברא כדי שהאדם ישא על עצמו עול. האדם נברא כדי לעמול, ובעמלו להשיג את מדרגותיו. האדם אינו משיג דבר בעולם ללא שהוא עמל עליו ובלא שהוא משלם על כך מחיר.
המקור לצורת החשיבה הזו, שניתן להשיג דברים בלי לשלם, מופיע כבר בתורה (במדבר י"א, ד'-ה'):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

אמירה זו תמוהה. וכי במצרים לא שילמו? והרי בני ישראל היו עבדים במצרים. את העבדות שכחו, וזכרו רק את צלחת המרק שקיבלו חינם, בלי לשלם. דורשים על כך חכמים (ח"ג בהר, ק"ח ע"א, בתרגום):

כתוב (במדבר י"א): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", בלי ברכה. שלא היה עלינו במצרים העול שלמעלה. בא וראה, עבדים פטורים מעול המלכות שלמעלה, ולכן פטורים מן המצוות.

לבני ישראל במצרים לא היתה אחריות. הם היו עבדים, שכל אחד מקבל את צלחת המרק שלו בלי להחליט ובלי להיות אחראי על כך. כך היא צורת חייהם של עבדים. אולם מי שאינו עבד אינו יכול לחיות בתפיסת עולם כזו. כל אדם נשלח לעולם למטרה מסויימת, ועליו לקחת אחריות על כך ולעמול לשם כך.
בהמשך הדברים בזוה"ק נאמר:

מהו עול מלכות שמים, אלא כאותו שור שנותנים עליו עול בהתחלה כדי להוציא ממנו טוב לעולם. ואם לא מקבל עליו אותו עול, לא עושה דבר. כך גם צריך לאדם לקבל עליו עול בהתחלה, ואחר כך שיעבוד בו בכל מה שצריך. ואם לא יקבל עליו את זה בהתחלה, לא יוכל לעבוד.

אם שמים לשור עול על כתפיו - בכל צעד שלו הוא חורש את השדה ומביא חיים לעולם. אם הוא בלי עול - הוא עובד "על ניוטרל", הולך והולך ולא עושה פעולה בשדה.
לפני שנים רבות שמעתי מומחה רכב שאמר, שאחד הדברים המזיקים ביותר לרכב הוא כשהמנוע עובד ואינו משולב בהילוך אלא נמצא בניוטרל. היצרן בנה את המנוע כדי שיעבוד קשה. כשאינו משולב בהילוך הוא פועל בצורה משובשת שמקלקלת אותו. אותו מומחה ממש צעק: אסור בשום פנים ואופן לתת למנוע לעבוד כשאינו משולב בהילוכים.
כששמעתי את הדברים חשבתי לעצמי: המנוע של האדם עובד ללא הפסקה. אסור להיות בניוטרל. אסור לעבוד בלא שזה מקדם ומועיל. על האדם נאמר (זכריה ג', ז'): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". האדם צריך להיות מהלך, ולא עומד.
הטענה של בני ישראל "זכרנו את הדגה", היא געגוע לחיים שאין בהם אחריות, אין שאלות, אין מטרה ואין עמל. חיים של ראש קטן. חיים של קבלת אוכל בלי לשאול מה המחיר ומה המטרה. כך רואה את העולם גם הרשע המתואר במדרש. הוא רואה בריכה של דגים - והוא אוכל. בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב על המחיר.

כל אחד מאיתנו צריך לבדוק אם יש בו בחינה של הרשע - האם יש בו רצון לנהנתנות בלי לחשוב על המחיר. האם כשהוא רואה הנאה הוא מיד לוקח, בלי לחשוב לשם מה נוצרה ומי משלם את המחיר עליה.

חז"ל מלמדים אותנו במקומות רבים שמטרת העולם היא שאנו נהנה. אלא שההנאה שהתורה רוצה בה איננה ההנאה הפשוטה והנמוכה - לאכול בפונדק כמה שרוצים בלי לשלם. התורה עוסקת בהנאה עמוקה יותר - העובדה שאדם משלם על מה שהוא אוכל, העובדה שיש עמל כדי להגיע לתוצאות - היא היוצרת את ההנאה.
במדרש מתואר, שהצדיק שילם גם על "שתי כוסות יין". הצדיק יודע לאכול ולהנות מן האוכל, והוא מרשה לעצמו גם לשתות יין כדי להנות ממנו. אלא שהוא מבין שיש לזה מחיר, והוא נהנה על פי מה שהוא יכול לשלם.

עיקר ההבדל בין הצדיק ובין הרשע הוא בהבנה שהקב"ה ברא את העולם למטרה מסויימת, ויש לאדם חובות בעולם, ולא רק זכויות. האדם לא בא לעולם כדי לקחת ממנו, אלא נשלח לעולם ועליו לתת לעולם מעצמו. הנתינה והעבודה של האדם - זו המטרה האמיתית של העולם, וממנה באה ההנאה העמוקה לאדם.

כל אחד צריך לשאול את עצמו: "למה באתי לעולם?". אדם רואה פונדק פתוח. עליו לשאול לשם מה נפתח הפונדק - כדי לחלק אוכל חינם או כדי שבעל הפונדק ירויח?
האם העולם נברא כדי שאתה תאכל ותהנה מכל השטויות שיש בעולם? האם העולם נברא כדי שיהיה לנו אייפון? האם אני, בצורה שבה אני חי עכשיו - מצדיק את המטרה שלשמה נברא העולם?
בספר "מסילת ישרים" מתאר הרמח"ל את דרכו של היצר (פרק ב'):

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה'): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.

היצר אומר: "תכבד העבודה על האנשים, ואל ישעו בדברי אמת". היצר דואג לבלבל את האדם, ולמנוע ממנו לשאול את השאלה - מה אני עושה כאן, ולשם מה באתי לעולם? האם העולם נברא כדי שאהנה מהבלים, שחולפים ועוברים? וכי זוהי מטרת הבריאה? שמא יש מטרה עמוקה יותר לעולם?
כשנחיה ונפעל בעבור המטרה שלשמה נברא העולם - זוהי שיא ההנאה של האדם. כך הוא נהנה בצורה העליונה ביותר - גם ממה שהוא אוכל. ההנאה נובעת גם מכך שהוא יכול לשלם על מה שהוא אוכל - הוא עושה את חובתו בעולם. העולם נברא כדי שהאדם יעשה את חובתו, ולא רק שידאג למימוש זכויותיו.
כל אדם צריך לשאול את עצמו, כדברי המשנה (אבות פ"ג מ"א):

עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.

יש לעולם מטרה ויעוד, והאדם נבחן - האם פעלת לטובת המטרה של העולם? האם אתה אוכל חינם, או שאתה משלם על מה שאתה אוכל. התשלום הוא בכך שאתה חי בצורה נכונה, ומגשים את מטרת בריאתך. אם כך הוא - אתה יכול לאכול ולהנות מכל מה שמותר לך. זו שיא ההנאה, שאדם אוכל ממה שהוא עמל בעבורו.

כאשר אדם מברר "מה חובתו בעולמו", הוא מגיע להבנה "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא" (מסילת ישרים פרק א'). זהו העונג האמיתי, כאשר האדם משיג דברים בעמלו ומשלם על מה שמקבל - זהו העונג האמיתי והסיפוק המלא.


-------------------------------------------------------------------------------------------