פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויצא הרב יהושע ויצמן ה' כסלו תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - ויצא - מתכוננים היטב ויוצאים לדרך חדשה


בתחילת פרשת ויצא אנו מוצאים את יעקב בורח מעשו, והולך ללבן. יעקב יודע, מן הסתם, מי הוא לבן, ואלו התמודדויות מצפות לו. יעקב בודד, הולך למקום לא מוכר, מקום קשה. "חרן" - לשון חרון אף (עי' ברש"י לבראשית י"א, ל"ב).

לכאורה, לבו של יעקב מלא בתחושות קשות, בבדידות ובחששות רבים.
במדרש עומדים חז"ל על דרך ההתמודדות של יעקב עם הקשיים המצפים לו. אנו יכולים ללמוד מיעקב כיצד לנהוג במצבים קשים, וגם בימי שגרה (בראשית רבה פרשה ס"ח, א'):

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג'): "אז תלך לבטח דרכך אם תשכב לא תפחד", "אז תלך לבטח" - זה יעקב, דכתיב: "ויצא יעקב", "אם תשכב לא תפחד" - מעשו ומלבן, "ושכבת וערבה שנתך" - "וישכב במקום ההוא".

ב"שפת אמת" מבאר את המדרש (ויצא תרל"ה):

בזוה"ק - מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן "ויצא יעקב מבאר שבע", שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וזהו שאמרו במדרש "אז תלך לבטח" כו', כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת, נקרא "אז", והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד.

רעיון דומה מופיע בסיפור חסידי.
מעשה באדמו"ר אחד, שנכנס לבית המדרש ושאל את חסידיו: אדם ירד לבור עמוק, שקירותיו חלקים. כיצד יוכל לצאת מהבור? החסידים עונים זה בכֹה וזה בכֹה, אך האדמו"ר אינו מקבל את תשובותיהם. לבסוף עונה האדמו"ר: אותו אדם יוכל לצאת מהבור בעזרת הסולם שהכין לו לפני שירד לבור...

יש בדברים אלו מסר לאדם ההולך לקראת מציאות חדשה - אדם שהולך להקים משפחה, או למקום עבודה חדש וכדומה. עליו לחשוב לפני שהוא נכנס למציאות החדשה - מהן ההתמודדויות שהוא עתיד לעמוד בפניהן, באלו תחומים הוא עלול להישחק. לאור מסקנותיו - צריך הוא להכין לעצמו סולם ולקבל על עצמו קבלות שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים.
כך, למשל, אדם מתחיל עבודה חדשה. כדאי לו לרשום לעצמו: מהן המטרות של העבודה במקום זה? מהן הדרכים להשיג את המטרות האלו? אלו קשיים יכולים להפריע לי להשיג את המטרות?
בהמשך, יש לקרוא את הפתק הזה מידי כמה ימים או שבועות ולבדוק - האם אני עומד במה שתכננתי? האם השתנו דברים? אולי צריך לעדכן את המטרות או את דרכי ההתמודדות?
את ההכנה למציאות חדשה יש לעשות כשאנו עדיין מבחוץ, נינוחים. לאחר שכבר נמצאים בתוך המציאות החדשה - קשה מאוד לחשוב "תוך כדי תנועה" על המטרות ועל הערכים שלפיהם פועלים.
לפעמים המציאות דורשת כניסה לפרטים והאדם שוקע בהם ושוכח את המטרות שלשמן נכנס לאותה מציאות. לפעמים החיים דורשים לפעול מתוך אינטריגות ותככים כאלה ואחרים, האדם פועל מתוך מגמה של הישרדות, ושוכח לשם מה בא לכן ומהן המטרות שלו.

דרך זו נכונה למערכות חיים רבות. מן הסתם החיים כולם גם פועלים כך - לפני שהנשמה יורדת לעולם, הקב"ה אומר לה להכין סולם, כדי שתוכל לעלות חזרה. הנשמה יורדת לעולם הזה, והיא עלולה לשכוח את המטרה שלשמה באה לעולם. על כן בכל מציאות צריך אדם להכין עצמו מראש למטרותיה, לקשיים שיעמדו בפניו ובהתאם לכך לקבל על עצמו החלטות.
נראה שזו כוונת הדברים שמביא ה"שפת אמת" על יעקב: "שנשבע להקב"ה בכל לבו". השבועה שיעקב נשבע לפני צאתו לחרן מבטאת את הדרך שבה הוא רוצה להתמודד עם הקשיים שהוא עומד בפניהם.

רש"ר הירש עומד על ענין זה בקשר לפרשת נדרים. חלק ניכר מפרשת נדרים עוסק בנערה, כפי שמסיימת התורה (במדבר ל', י"ז):

אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.

בנוסף, יש דין מיוחד של "מופלא הסמוך לאיש" - נער שמלאו לו שתים עשרה שנים - נדריו נדרים אף שאי נו חייב במצוות (עי' ברמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ד).
מסביר רש"ר הירש (פירוש לבמדבר ל', ד'):

יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לענין נדרים קודמת לבגרות לענין שאר כל המצוות... בשנים אלה הילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים. יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אשה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.

הזמן המתאים לנדור נדרים משמעותיים הוא לפני שהאדם מתבגר ונכנס למהומת החיים. בנערותו, כשהוא רואה את החיים בעיניים תמימות - אז הוא צריך להחליט איך יראו החיים שלו.
כך גם אדם מבוגר - לפני שנכנס למהומת החיים הוא צריך לקבל על עצמו החלטות: מה אני רוצה לעשות ומה אני לא מוכן לעשות. אנשים נתקלים בדברים מסובכים מאוד במהלך החיים. לפעמים מוטלים על כף המאזניים דברים כבדי משקל. מצד אחד עומדים המוסר והתורה, ומהצד השני - מקום העבודה, התקדמות בעבודה, העלאה במשכורת. מעידה "קלה" מבחינה מוסרית - תאפשר לו להצליח ולהתקדם. האם יעמוד בנסיון? לפעמים החלטה חזקה שהתקבלה לפני שהתחיל לעבוד - יכולה להיות משמעותית מאוד ברגעים כאלו.
אם לא יקבל על עצמו (בלי נדר, כמובן) שפועל רק על פי אמות מידה מוסריות, הוא לא יוכל לעמוד בכך.

הפסוק המובא במדרש אומר (משלי ג', כ"ג):

אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף.

המילה "אז" מלמדת שלפני שאדם הולך - יש משהו קודם. על כן דרשו זאת על יעקב, שלפני שיצא לדרכו - הכין את עצמו. יעקב הכין לעצמו סולם שבעזרתו יוכל לצאת מן הבור העמוק של חרן שהוא עומד להיכנס אליו.
כיון שהכין את עצמו בצורה טובה, הצליח יעקב לישון בשלוה בדרכו לחרן. אף שישן לבדו, בחוץ, על אבנים - "ושכבת וערבה שנתך". יעקב הולך לחרן כשהוא בטוח, נינוח, מוכן לכל אפשרות, משום שהוא התכונן כראוי. משום כך לא פחד יעקב לא מעשו ולא מלבן. "אז תלך לבטח" - אחר שהכין את עצמו, יכול הוא ללכת בבטחון.

מדרש נוסף מלמד על דרך ההתמודדות של יעקב בהליכתו לחרן (בראשית רבה פרשה ס"ח סימן ב'):

רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכ"א): "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" - אשא עיני אל ההורים, למלפני ולמעבדני, "מאין יבוא עזרי", אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה, "ויקח העבד עשרה גמלים וגו'", ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. רבי חנינא אמר: גדוד (ריק מכל) שלחו, רבי יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שעמד עשו ונטלה ממנו. חזר ואמר: מה אנא מובד סברי מן בריי (מה אני מאבד תקוותי מבוראי), חס ושלום, לית אנא מובד סברי מן בריי (אין אני מאבד תקוותי מבוראי), אלא "עזרי מעם ה'". "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן וגו' ה' ישמרך מכל רע" - מעשו ומלבן, "ישמור את נפשך" - ממלאך המות, "ה' ישמר צאתך ובואך" - "ויצא יעקב".

יש מחלוקת במדרש אם יצחק שלח את יעקב ללא רכוש, או ששלח אותו עם רכוש, אך עשו (על ידי אליפז), לקח ממנו את כל הרכוש ועשהו כ"עני החשוב כמת".
כך כו כך - יעקב הולך לחרן כדי לשאת אשה, ובידו "לא נזם אחד ולא צמיד אחד". שלא כמו במדרש הקודם, כאן לא מדובר בהכנות של יעקב לפני צאתו לדרך. גם אם יעקב הכין לו צידה גשמית לדרך, כרגע הוא עומד חסר כל. זהו מצב שעלול הביא את האדם ליאוש.
בספר "שם משמואל" מדקדק במילים "חזר ואמר" שבמדרש (ויצא, תרע"ח):

וראיתי למפרשי המדרש שהגיהו ומחקו תיבת חזר, ובודאי בפשיטות צדקו דבריהם שמתיבת חזר משמע שתחילה הי' כמתיאש ח"ו אלא שחזר מהיאוש, וזה לא יתכן לומר על יעקב אבינו ע"ה דכולי יומי בחד קטירא אתקטר.
ויש לפרש בלי הגהה דודאי איש הבוטח בה' ומשליך על ה' יהבו ואינו מחשב חשבונות, אלא סומך על השי"ת שהוא יישר דרכו ויפלס מצעדו לטוב הוא בעל מדה טובה מאד, אבל נראה שעוד טוב ממנו הוא המחשב דרכו ומבין שאין לו על פי דרך הטבע שום רווח והצלה, וכל חיותו איננה על פי דרך הטבע כלל, והוא איש אובד עצות, וחוזר ואומר לנפשו אף שאין לי תקוה על פי דרך הטבע, מכל מקום הנני מייחל ומקוה לתשועת ה' ובוטח בעזר השי"ת מאתו למעלה מן הטבע, זה טוב יותר, והוא כענין ויתרון האור מן החושך, שלעומת שיש חושך בעולם ירגיש טובת ומתיקות האור עוד יותר, ועוד בו תועלת כי הבלתי מחשב כלל כנ"ל יש עדיין חשש פן באחד הזמנים יעבור עליו רוח לחשוב כי תשועתו בדרך הטבע, כי האדם בעל שינוי ולא רבים יחכמו בכל עת ובכל שינוי הזמנים ושינוי מצב הרכבת גופו, אבל המחשב ומבין בטוב שאין לו תשועה על פי דרך הטבע, איננו עוד תחת חשש הנ"ל.

אדם הבוטח בה' - מעלתו גדולה. אולם מעלה גדולה מזו היא אדם המחשב את דרכו ומבין כי בדרך הטבע אין לו כל סיכוי - ובכל זאת הוא בוטח בה' שימציא לו ישועה.
דבר זה נכון לא רק בעתות סכנה וקושי, אלא גם בחיי השגרה. אדם המעמיק לבחון את דרכו יראה כי על פי דרך הטבע - אין הוא יכול להיות במדרגה שבה הוא רוצה להיות. האדם הוא קרוץ חומר, ודבר זה עצמו גורר אחריו מידות רעות - קנאה, תחרות, עין רעה. כיצד יוכל האדם להינצל מהמידות הללו? הרי הוא בעל גוף, וכזה יישאר כל ימי חייו. הרמב"ם קורא לנו "לעשות האמת מפני שהיא אמת" - זה כל כך רחוק מאיתנו. והרי אנו חיים בגוף, וזקוקים לפרנסה, לכבוד - איך אפשר להימנע מכל אלו ולחיות על פי אמת אלוקית מוחלטת?
בעלי המוסר אומרים, כי תיקונה של מידה אחת שקול לסיום של הש"ס שש פעמים. זה מלמד על העוצמה שיש בעבודה על המידות. אולם נראה שההשוואה איינה מלאה. לסיים את הש"ס זה ענין טכני. אדם שישקיע את הזמן והכוחות - יעמוד במשימה זו. אולם תיקון המידות - איננו בשליטתנו בצורה מלאה. בדרך הטבע - אין כל סיכוי להצליח בכך. הבנה זו מביאה את האדם לפנות לה' שיעזור לו - ואז נפתחים בפניו השערים.
כשאדם מבין שבעצמו אין לו סיכוי להצליח בעבודתו, ואין לו את הכוחות לכך - הוא פונה לקב"ה, וזה מביא לו כוחות.
"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכ"א, א'). כל עליה של האדם במעלות הקדושה, מביאה אותו להבנה ש"מאין יבוא עזרי" - מנין אוכל לקחת כוחות להתקדם ולעלות? מחשבה זו מביאה את האדם להבנה כי אין לו כוחות להגיע למקומות שהוא חפץ בהם. מתוך כך הוא מגיע לומר: "עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהלים קכ"א, ב'). שערי שמים נפתחים ומגיעה סייעתא דשמיא.

אדם חי בתוך בועה- הוא רואה את העולם בצורה מסויימת, ועל פיה הוא מפרש את כל מה שהוא רואה, קורא ושומע. לפעמים אדם מבין כי דרך ההסתכלות שלו צריכה שינוי. אך איך יכול הוא לשנות זאת? הרי הוא כך הוא רואה את העולם מאז ומתמיד. איך יכול הוא פתע פתאום לראות אחרת? מנין יקח משקפיים חדשים שדרכם יביט על העולם?
אכן, שוב, בדרך הטבע זה בלתי אפשרי. הטבע במהותו סוגר את האדם בהסתכלותו ובמבטו ולא מאפשר מבט אחר.
רק סייעתא דשמיא, הבאה מתוך תפילה של האדם לקב"ה - יכולה לשנות את המצב. אדם פונה לקב"ה ומתחנן: תן לי מבט נכון על העולם. "עזרי מעם ה'" - זו הדרך גם ביחס להשקפת העולם הנכונה.

כך גם יעקב. הוא מבין שבדרך הטבע אין לו כל סיכוי לשרוד את המלחמה שמצפה לו נגד עשו ולבן. מתוך ההבנה ש"עזרי מעם ה'" ואין כל דרך אחרת - מתגלה אליו ה' בחלומו ומבטיח לו שיסייע לו.

פעמים שאדם נמצא במציאות שבה באמת הדלתות חסומות בפניו. בפרנסה, בבריאות או בדרכים אחרות, הוא מבין כי בדרך הטבע - אין מוצא. במצב זה הוא פונה לקב"ה ואומר: רבונו של עולם. אין בעולם מישהו שיכול לעזור לי. רק אתה. פניה זו יש בכוחה לפתוח שערי שמים.

כך יש להבין את דברי המדרש על יעקב: "חזר ואמר". אחר שהגיע למצב של יאוש והבנה כי אין מוצא בדרך הטבע, חזר יעקב ופנה לקב"ה - רק אתה יכול לעזור לי. רק אחר שממצה האדם את כל הדרכים הטבעיות, ומגיע למקום שאין נמוך ממנו - נשאר לו רק לפנות לקב"ה, ואז נפתחים בפניו השערים.


-------------------------------------------------------------------------------------------