פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - יתרו הרב יהושע ויצמן ט"ו שבט תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - יתרו - ברוך ה'!


בפרשת יתרו יש שני חלקים מרכזיים. הראשון מהווה הכנה למתן תורה, כפי שנראה בהמשך, והשני כולל את מתן תורה ומה שבא בעקבותיו.

נעמוד על ביטוי שאומר יתרו, כפי שדרשו אותו חכמים (שמות י"ח, י'-י"א):

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

פסוק זה נדרש על ידי חכמים בגמרא.
המשנה אומרת (משנה ברכות פ"ט מ"א):

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה.

ובגמרא (ברכות נ"ד ע"א):

מנא הני מילי, אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'".

וברש"י:

הכי גרסינן - מנלן דמברכינן אניסא, אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'".

המקור לברכה על נס הוא בדבריו של יתרו: "ברוך ה'".
בשאילתות דרב אחאי (שאילתא כ"ו) מרחיב את הענין:

שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא (שמחוייבים בית ישראל להודות ולשבח לפני ה' בזמן שמתרחש להם נס)... וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל (וכשמגיע יום שהתרחש להם נס לישראל) כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי (חייב לברך): ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה על שרגא (נר), בפורים על מקרא מגלה, שנאמר: "ויאמר יתרו ברוך ה'".

חנוכה ופורים נתקנו כדי להודות לה'. בחנוכה אנו מדליקים נר ומברכים "שעשה ניסים לאבותינו", ובפורים אנו קוראים במגילה ומברכים "שעשה ניסים לאבותינו". מנין למדו חכמים לעשות כן? מיתרו, שאמר: "ברוך ה'".

אנו לא רואים את הנס. אנו חיים בתוכו. אך יתרו שבא מבחוץ, רואה את הנס ומלמד אותנו לראות את הנס ולהודות עליו.

יתרו אמר "ברוך ה'" כהמשך לתחילת הפרשה (שמות י"ח, א'):

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

השמיעה של יתרו הובילה אותו להודות לה'.
בהמשך נאמר (שמות י"ח, כ"ד):

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.

במדרש קושרים חכמים שני ביטויים אלו (שמות רבה פרשה כ"ז, ו'):

דבר אחר, "וישמע יתרו", הדא הוא דכתיב (משלי י"ט): "לץ תכה ופתי יערים"... הוי "לץ תכה", זה עמלק, "ופתי יערים", זה יתרו, "והוכח לנבון", זה משה, שהוכיחו יתרו כשראהו יושב ודן את ישראל כל היום, אמר לו: "מדוע אתה יושב לבדך... נבול תבול", אמר לו: מדעתי לא תעשה כן, אלא המלך בהקב"ה, שנאמר (שמות י"ח): "ועתה שמע בקולי איעצך", מה כתיב אחריו: "וישמע משה לחותנו ויעש כל אשר אמר".

נראה שדרשו כאן חכמים בגזרה שוה. גזרה שוה שייכת ל"הגיון השמעי התורני", כפי שהאריך לבאר הרב דוד כהן הנזיר, בספרו "קול הנבואה" (ועי' שם עמ' פ"ו). אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבו. זוהי מידה שמעית, ששייכת לשמיעה ולקבלה מהרב.
על כן את המילים "וישמע יתרו", "וישמע משה", למדו בגזרה שוה, השייכת לשמיעה.

יתרו שמע מה שאחרים לא שמעו. הזכרנו בשיחה הקודמת את דברי חכמים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". גם אחר שראתה השפחה מה שראתה - היא נשארה שפחה, כיון שלא שמעה ולא הבינה את המשמעות של מה שראתה.
כולם רואים את העולם. אף על פי כן כל אחד קולט משהו אחר מתוך מה שהוא רואה. המשמעות של מה שרואים - היא הקובעת, ולא עצם הראיה.

יתרו ידע לשמוע ולהקשיב, ולכן גם דבריו נשמעו. במשלי נאמר (משלי כ"א, כ"ח):

וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר.

ידבר - ינהיג (הגר"א שם). מי שיודע לשמוע הוא זה שיודע גם להנהיג. "וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (משלי י"ב, ט"ו). מי שלא מקשיב ולא מתייעץ, עושה הכל בעצמו - הוא לא יכול להנהיג לנצח. רק השמיעה וההקשבה מאפשרות לאדם להנהיג לאורך זמן.

דבריו של יתרו "ברוך ה'" נשארו לנו לדורות כמקור להודיה לה' על הניסים. גם אחר שראינו את הניסים, אנו זקוקים ליתרו שילמד אותנו להודות על הניסים. מדוע? משום שאין די בראיה, ויש צורך בשמיעה.

שכלו של האדם ויכולת הראיה שלו הם כלים שיכולים להיות חשובים ביותר עבור האדם. אנו חיים היום את הטכנולוגיה שפותחה על ידי השכל האנושי. אנו יכולים להגיע לכל הידע האנושי בכף ידינו. אלו דברים מדהימים שהשכל יכול להגיע אליהם.
השכל יכול לבנות דברים עצומים. על האדם הראשון אמרו חכמים שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו, ונמצא מסוף העולם ועד סופו. אנו קרובים היום למציאות הזו. אנו יכולים לראות מסוף העולם ועד סופו.
אולם אם אין משתמשים נכון בשכל - הוא מהווה את המחסום הגדול ביותר של האדם בפני הדברים הגדולים.
אם אין האדם יודע את גבולות הגיזרה של השכל, הוא מונע ממנו להקשיב לקולות של הבריאה, לדבר ה' שעולה מתוך הבריאה.
על פלאי הטכנולוגיה ניתן לומר: "ברוך ה'", וניתן לומר: "תראה את כוחו של האדם". זה יכול להיות שער לאמונה, או מחסום בפני האמונה.
כך גם האור. כשיש אור אנו רואים את המציאות סביבנו, אולם כשהשמש שוקעת - אנו רואים כוכבים רחוקים.
ביקרתי פעם במצפה הכוכבים (פלנטריום). ישבתי תחת כיפת השמים, והנה מאיר חץ כלפי כוכב, ובת קול יוצאת מאחורי הפרגוד ואומרת: הכוכב הזה רחוק מכדור הארץ מרחק של שלושת אלפי שנות אור.
בשניה עובר האור 300,000,000 מטרים. כמה בשעה? ביום? בשנה? באלף שנים? בשלושת אלפים שנה? זה בלתי נתפס. מרחבי הבריאה הם עצומים.

כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח', ד'-ה').

מי הוא האדם אל מול הבריאה? פחות מפירור חול על שפת הים. אולם ההמשך הוא (תהלים ח', ו'):

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

הנשמה שבאדם מביאה אותו למדרגה רוחנית עליונה.
מצד החומר האדם הוא כלום. מצחיק לשמוע אנשים מחווים דעתם על הבריאה, על הבורא. פירור על שפת הים מביע את דעתו על היקום...
אולם אם אנו זוכרים שיש לנו נשמה, אנו יודעים כי מכוחה אנו לומדים תורה ומחדשים חידושים בתורה. הנשמה עליונה יותר מהיקום האינסופי, והיא מרוממת את האדם למדרגתו העליונה.

האור הוא דבר חשוב מאוד, אך הוא מסתיר את הכוכבים. "ואמונתך בלילות" - בלילה רואים את המרחבים שמביאים את האדם לאמונה. בלילה איננו רואים, ואז ניתן לשמוע, ומתוך כך לומר: "ברוך ה'".

מציאות החיים שלנו - הן מהצד הטכנולוגי, הן מצד החיים של עם ישראל - קיבוץ גלויות והופעה עליונה של תורה - אלו הם דברים מדהימים, שעלינו לומר עליהם שוב ושוב "ברוך ה'".
לוּ היינו רואים את המציאות כפי שהיא, לא היינו עומדים בכך. על ארץ ישראל נאמר (דברים י"א, י"ב): "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ". אנו מרימים את העיניים ורואים אלוקות.
"כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג, כ'). איננו יכולים לראות את האור האלוקי כפי שהוא. על כן הוא מופיע לעינינו מלובש בדברים קטנים ומעצבנים - בחירות, ממשלה כזו ואחרת. אילו הכל היה טוב, אילו ראש הממשלה היה הולך למקוה לפני כל ישיבת ממשלה, זה היה אור גדול שאיננו יכולים לקלוט אותו...
עלינו להבין את גודל המציאות שאנו חיים בה, ולהודות על כך לה'.
חנוכה ופורים הם דוגמאות להודאה על נסים. המציאות שאנו חיים בה גדולה וניסית לא פחות.
בפורים "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה י"ד ע"א) - גם אחר הנס נשארו עבדי אחשוורוש. בחנוכה - על מלכות בית חשמונאי נאמר (בבא בתרא ג' ע"ב): "כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" - כל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי - הוא עבד. לא נשאר ממלכות זו מלכים כשרים וראויים.
אנו חוגגים את הניסים הגדולים הללו, אך הם היו חלק מהגלות, וסופם היה גלות.
כיום אנו בע"ה צועדים לקראת הגאולה השלמה. אנו חווים דברים שיכולים להיות יותר גדולים מחנוכה ומפורים, וצריך לדעת להודות על כך לה'.
היכולת להודות לה' היא ההכנה הגדולה ביותר למתן תורה, כפי שמופיע בפרשה. אי אפשר להתקשר לתורה בלי שיודעים להודות לה'.

בהמשך הפרשה נאמר (שמות י"ט, ג'-ו'):

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יש כאן ראיה, שמיעה ודיבור.
ההתחלה היא בראיה. אולם אחר שראיתם את אשר עשיתי למצרים - צריכים לשמוע. רק אם נדע לשמוע לקול האלוקי - נוכל להוציא מן הכח אל הפועל את הסגולה שלנו, ונהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
לוּ זכינו והסגולה שלנו היתה מופיעה כראוי - אין דבר חזק יותר מזה. הן בתוכנו והן כלפי האומות.
אנו צריכים לשאוף לגילוי הסגולה שלנו בצורה מלאה.

עלינו ללמוד את כח השמיעה, המהווה הכנה לקבלת התורה. ומתוך השמיעה - לדעת לומר: "ברוך ה'", להודות לה' ללא הרף על הטובות והחסדים שהוא עושה לפרט ולכלל.


-------------------------------------------------------------------------------------------