מוסר להרגיש את הנוכחות האלוקית הרב יהושע ויצמן ג' שבט תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


להרגיש את הנוכחות האלוקית


היה יהודי צדיק בירושלים בשם ר' אשר פריינד זצ"ל.
לאחרונה נתקלתי בספר שיצא עליו, וחשבתי שיש מקום לייחד שיחה או יותר על מה שיש ללמוד ולהתבונן משיטתו.

בשיחה זו נעסוק בנקודה אחת, שבאה לידי ביטוי בדרכים רבות - ר' אשר ראה בכל דבר את הקב"ה. הוא ממש חי את המציאות האלוקית. בכל דבר שקרה לו, הוא ראה את מעשה ה'. הכל בא רק מאת ה'.
היתה תקופה שהיו לר' אשר מתנגדים, ונראה שחלק מההתנגדות היתה בגלל הנקודה הזו. האגו עובד בצורה חזקה אצל אנשים, וקשה להם לקבל את זה - הכל מאת ה'?! מה איתי, אני לא עושה כלום?!
ר' אשר ראה בכל דבר את הנוכחות האלוקית. זה דבר קשה, כי האדם מרגיש שיש לו ישות, והוא בעל הבית על המעשים שלו. אך זו האמת.
כמובן, הקב"ה נותן לאדם בחירה. כשאדם בוחר בטוב - הוא צריך לדעת שהקב"ה נתן לו את הכח לעשות טוב. אם אין הקב"ה עוזר לאדם - אין הוא יכול להתגבר על יצרו הרע1.

כשקראתי את הדברים חשבתי שזה קשור לסיפור על הרבי מקוצק.
פעם נכנס הרבי לבית המדרש ושאל את החסידים: איפה הקב"ה נמצא? אמר חסיד אחד: "מלא כל הארץ כבודו". וחברו אמר: "ברוך כבוד ה' ממקומו". ושלישי: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". וכך הוסיפו ואמרו פסוקים שונים המלמדים על כך שה' נמצא בכל מקום. דפק הרבי על השולחן ואמר: הקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס.
הנקודה היא לא רק לדעת שזה כך מבחינה פילוסופית - להאמין שהקב"ה נמצא בכל מקום, אלא שהדבר יופיע בחיים שלנו. היכן שניתן מקום לנוכחות האלוקית - שם היא תהיה, ותהפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים.
התחושה הזו נותנת לאדם כח עצום להתמודדות, עם דברים טובים ויפים שהוא עובר וגם עם דברים קשים ועם משברים.
אם נצליח שהתחושה הזו תלוה אותנו, ונתרגל לחשיבה הזו - זה יכול לרומם אותנו מאוד. הקושי הוא בצד האישי של האגו, שנותן לאדם תחושה שהוא שוה משהו, וקשה לנו לתת לקב"ה להיכנס לחיים שלנו. זה זוקק הרבה עבודה והרבה מחשבה כדי לחיות כך.

בספר שיצא על דמותו של ר' אשר מובא כך:

שיטתו של ר' אשר אומרת כי הקב"ה מתגלה אלינו בכל פעולה ועשיה שנעשית בעולם, ועלינו לראות לא רק את הפעולה אלא מי עומד מאחוריה. כגון אם פלוני מרגיז אותי, לא הוא עשה זאת, אלא גזירה נגזרה עלי מאת הקב"ה שירגיזו אותי, ואם אקבל זאת באהבה ואדע כי הקב"ה רצה שארגיש את צערו שהוא יחידי בעולמו, ושכינתו מתגוללת בעפר, ואתן שניה של מחשבה להקב"ה ואכניע את עצמי לרצונו, הרי שהשגתי את המטרה. ואם לאו, ואני מתפרץ כנגד זה שהכעיס או קנטר אותי, אין בידי לא ייסורים ולא שכרן.

אדם צריך להבין שהקב"ה שלח אליו את האדם שירגיז אותו, ובכך נתן לו הזדמנות "לשדרג" את המדרגה שלו בכך שיעמוד ולא יכעס. הדרך היא לא לראות את האדם המעצבן, אלא את הקב"ה, שהעמיד אותי בנסיון כדי לרומם אותי למדרגה גבוהה יותר.
אם מצליחים לחשוב על כך "תוך כדי תנועה", כשקורה אירוע מעין זה - הרי שזוכים לעלות ממדרגה למדרגה עליונה יותר.

סיפר אחד מתלמידיו:

התאוננתי בפניו כאברך צעיר: החברים שלי יושבים בכולל ואני נמצא בשוק, ובשוק מסתובבים לצערי הרב, אנשים ברמה של עולם התחתון. ר' אשר הסביר לי כי אם רוצים ואם מחפשים את הבורא עולם, אז הוא מצוי בשוק לא פחות מאשר בכולל. ואם לא מחפשים את הבורא עולם, אפשר לשבת בכולל ואין בורא עולם! רק האדם והאגואיזם שלו!
"תחפש את הבורא עולם בשוק" היה אומר לי שוב ושוב.

יש מי שבשוק ימצא את הקב"ה, ויש מי שיהיה בכולל עם עצמו בלבד.
אדם שלומד תורה ומתגאה בסברא הטובה שחידש - לא רואה את הקב"ה שזיכה אותו להבין, בסייעתא דשמיא, את הסוגיא.

אצל ר' אשר הקב"ה היה נמצא בכל מצב ומצב:

הוא איבד פעם את הגומיה של הארנק. כרגיל היה כורך את הארנק שלו בגומיה. כעבור יום-יומיים מישהו מצא את האבדה, והוא שמח עם הגומיה שעולה פרוטה כאילו מצאו מליון שקל שאבדו לו. בגלל שה' גילה את עצמו דרך הגומיה.
באותו זמן נדרשו לו שני מליון שקל עבור מוסדות יד עזרה כדי לעשות איזה פעולה. והוא טען אז: "אין הבדל אצל הקב"ה בין גומיה שעולה פרוטה לבין שני מליון. כמו שהקב"ה גילה את עצמו דרך הגומיה, כך יכול לגלות את עצמו דרך שני מליון שקל". וכך דיבר על זה שבוע שלם שאצל הקב"ה אין הבדל בין גומיה לשני מליון.

היחס של ר' אשר למציאת הגומיה מדהים. מי מתייחס לדבר כזה? אך כיון שהבין שגם זה היה בסייעתא דשמיא, הרי שזה ממלא אותו שמחה. הוא פגש את הקב"ה גם במקרה הזה - וזה מה שחשוב. אין זה משנה כלל אם מדובר בגומיה או בשני מליון שקל. השמחה היא בכך שהקב"ה חושב עליו, רוצה בו, ועוזר לו במה שהוא צריך.

סיפור מכונן על ר' אשר, מלמד אותנו כיצד חיים את הדבר הזה:

ר' אשר ביקש לנסוע למירון. היה זה באותן שנים רחוקות כאשר נסיעה למירון היתה מסע ממושך ומתיש. כידוע דרכו של ר' אשר היתה לנצל כל דבר עד תום. ומכיון שהוא כבר נמצא בצפון הארץ ביקש לשלב גם אלמנט מסחרי בנסיעה שלו. היתה לו אז חנות התכשיטים שלו והוא רצה לקנות כמות רצינית של תכשיטים. כיון שר' אשר שלט בשפה הערבית שליטה מוחלטת, ביקש להיכנס בדרך לחנויות של סוחרים ערביים בנצרת (או לחילופין לסוחרים יהודים בטבריה או בצפת) עמם היה לו קשרי מסחר, ולעשות עסקה מסחרית גדולה בנסיעה זו. לצורך העסקה המבוקשת שיעבד סכום כסף גדול מאוד משלו ואף הוסיף ולווה סכום כסף משמעותי.
הוא ביקש מתלמידו להתלוות אליו לנסיעה למירון להשתטח על ציונו של התנא רשב"י. התלמיד שהיה "מבקש" גדול בזכות עצמו ואחד מטובי תלמידיו של ר' אשר, קפץ על המציאה בהתלהבות. עוד הזדמנות טובה להתעלות נפשית. הם יצאו לדרך ואכן ר' אשר ניצל את הנסיעה וקנה במחירים טובים כמות עצומה של תכשיטי זהב וכסף שיכול היה למכור ברווחים הגונים בחנותו בירושלים. התכשיטים היו ארוזים במזוודה עליה שמרו בשבע עיניים.
דרכו של ר' אשר היתה כאשר היה מגיע למירון, לא היה נכנס סתם כך ללא הכנה מוקדמת למערת ציונו של הרשב"י. אלא תחילה היה עולה להרים מקודם לכן ועורך התבודדות ומכין עצמו לקראת הכניסה למערה. ההתבודדות לפני שנכנס לציון הרשב"י היתה אצלו עבודה מאוד גדולה.
כשהלך להתבודדות רצה להיות משוחרר מעול שמירת המזוודה. לפיכך פנה אל תלמידו ובן לווייתו ואמר לו: "אני רוצה ללכת עכשיו להתבודד, האם תוכל לשמור לי על המזוודה עם התכשיטים עד שאשוב?"
"בשמחה" השיב התלמיד.
"אבל אתה צריך להיות זהיר מאוד" התרה בו ר' אשר. "להוי ידוע לך כי במזוודה הזאת נמצא כל כספי ועוד יותר מכך, גם הלוואות שלויתי. פקח עין כי מסתובבים כאן אינשי דלא מעלי".
ר' אשר עלה למקום התבודדותו הקבוע, והתלמיד נשאר בחצר ושמר על המזוודה כעל בבת עינו.
ברם, עינו של גנב זריז היתה צופיה עליו. הוא "הריח" כי במזוודה ישנו הון רב, וניצל רגע אחד של היסח הדעת כדי לסחוב בזריזות את המזוודה ולחמוק מן המקום במהירות הבזק.
השומר חש לפתע שמשהו אינו כשורה. לבו כמעט עצר מלכת כאשר ראה שהמזוודה איננה. הוא החל לחפשה בכל רחבי החצר בואכה מערת רבי שמעון.
אבל המזוודה נגנבה.
הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. החל מתרוצץ כסהרורי בכל רחבי האתר הקדוש ותר וחיפש את המזוודה בכל מקום, אך לא ראה זכר לא למזוודה ולא לגנב. הוא קפץ וניתר באויר מרוב צער. חשב שדעתו תיטרף עליו. פניו השחירו כשולי הקדרה ולבו הלם כתוף. מה אומר לר' אשר? אפילו לזמן קצר אי אפשר להפקיד בידך חפץ. ועוד איזה חפץ? מזוודה כה יקרה. ר' אשר אמר לו שהיא מכילה לא רק את רכושו, אלא גם את כספם של יהודים רבים שסמכו עליו והלוו לו את ממונם בלב שקט. כיצד ישא פנים להביט בעיניו של ר' אשר?!
ובינתיים סיים ר' אשר את התבודדותו וירד אל החצר. הוא התקרב אל תלמידו שהסתובב בחצר הלום צער ותדהמה.
מבט חטוף אחד הספיק לו כדי להבין מה בדיוק קרה.
הוא ניגש בזריזות אל האיש כאשר זה מחשב להתעלף והניח יד מרגיעה על שכמו. "הירגע".
"המזוודה" נהם האיש בשברון לב, "המזוודה נגנבה, אוי לי ואוי לנפשי".
"כבר אכלת צהריים?" שאל אותו ר' אשר, מבקש להסיח את דעתו מהמקרה המצער.
"לא, עדיין לא אכלתי" ענה התלמיד ולא הבין מה ענין שמיטה להר סיני.
"אז בוא לאכול" אמר לו ר' אשר בחיוך של טוב לב. "הבאתי אתי מירושלים לחם וירקות, בוא נשב ונאכל ארוחת צהריים טובה".
הם ישבו ואכלו כאשר ר' אשר אינו נותן לו לדבר מילה אודות הגניבה ועושה כל טצדקי להסיח את דעתו ממנה. כאשר סיימו לאכול נכנס אל המערה והתפלל כאילו כלום לא קרה. כאילו לא הפסיד ברגע זה את כל כספו.
"ומאז ועד עולם" אמר אותו תלמיד, לא דיבר איתי אפילו מילה אחת על כל הנושא הזה, כאילו לא היה"...
גדולים וטובים אמרו כי העמידה בנסיון הקשה הזה הרימה אותו למדרגות מרוממות.

כשקראתי את הסיפור חשבתי לעצמי, שאמנם זהו סיפור מרשים מאוד, אך כבר שמעתי סיפורים כאלו על גדולי ישראל - על אחד מסופר שאשתו שברה לו את הפיטם של האתרוג והוא לא כעס, ולאחר קלקלו את הציצית והוא לא כעס וכדומה. אך כאן יש משהו מיוחד, מעבר לסיפורים על אנשים שהבליגו על מידת הכעס. נראה שיש בסיפור זה לימוד גדול נוסף.
כשר' אשר התקרב אל החצר וראה שנגנבה המזוודה - מה הוא חשב? כמובן, מיד הוא הבין שזה בא מהקב"ה. הוא לא ראה את התלמיד, ולא את התכשיטים או את החובות, אלא רק את הקב"ה.
נניח שהייתי מגיע למדרגה הזו, ומבין שהקב"ה עשה לי את זה. מה הייתי חושב? הייתי חושב שזה כנראה עונש על חטא מסויים, ומחפש מה חטאתי ומה פשעתי.
אך ר' אשר לא הגיב כך. הוא הבין שיש במקרה זה הזדמנות להתעלות בעבודת ה'.
הוא הבין, שזה סיפור של פעם בחיים, ויש לו הזדמנות להתעלות. הקב"ה שלח לי את זה, כדי שאגיב בצורה הנכונה, ועל ידי זה אתרומם למדרגה עליונה יותר בעבודת ה'.
זהו החידוש שבדרכו של ר' אשר.

שאל אותי מישהו, הרי הגמרא אומרת (ברכות ה' ע"א):

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג'): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

מדוע, אפוא, יש מעלה בכך שר' אשר לא מפשפש במעשיו אלא רואה בכך הזדמנות לעלות מדרגה בעבודתו?
אכן, כשיש לאדם יסורים הוא צריך לפשפש במעשיו, אך ר' אשר לא ראה בכך יסורים שבאים עליו. הוא ראה רק הזדמנות פז להתעלות.
לכן המאורע הזה היה מאורע מכונן בחייו, שרומם אותו למדרגה עליונה בעבודת ה'. הוא עמד בנסיון הקשה.

אנו צריכים להשתוקק למדרגה הזו. זה מתחיל בדברים קטנים - כשמישהו מרגיז אותי או בדברים אחרים. יש להבין שהנוכחות האלוקית - היא הכל. כל דבר, גם דברים קטנים - עושה הקב"ה. "אין עוד מלבדו". הצלחתו של האדם, חוכמתו ובינתו - הכל מיד הקב"ה. כשחיים כך - החיים נראים אחרת. אדם חש באופן תמידי את הנוכחות האלוקית בחייו.

ההבנה הזו משפיעה על הדרך שבה אדם מתנהג, חושב ומדבר. לא רק כשקורה משהו נזכרים בקב"ה. כאשר יש לאדם מקרה בו הוא נדרש להגיב - הוא יגיב על פי מה שהוא חי בכל הזמן.

אדם החי כך, זוכה לחיות באוירה שמחה. כמובן, זה נובע מכך שאדם שלם עם עצמו.
אני מניח, שיש כאלה שחושבים שלחיות כך זה מדכא. איך אפשר לחיות כשחושבים כל הזמן על הקב"ה?
אך אצל ר' אשר רואים שלא כך. הוא היה מלא שמחה, שמחת חיים פשוטה. הוא היה קשור לעולם הזה - עסק בחנות התכשיטים שלו, קנה ומכר וסחר עם סוחרים ערבים ויהודים - ובכל זה הרגיש את הנוכחות האלוקית, והיה שלם עם עצמו ועם מה שעושה.

פעמים רבות יש לנו מחסומים שלא מאפשרים לנו לשמוח ולהיות בכיף עם מה שאנו עושים.
המחסום הגדול ביותר הוא השכל. כשאדם שומע דברים כאלה, הוא מתחיל לחשוב - האם אכן בכל דבר יש השגחה, איך זה מסתדר עם הבחירה החופשית, ומה עם שאלת "ידיעה ובחירה". במקום להנות מהסיפור וללמוד ממנו, מקשים קושיות, וחוסמים את היכולת לשמוח.
כשאנו עושים דברים עלינו לעשות זאת בלב שלם - ולשמוח. כשלומדים או יוצאים לטיול, לשמוח, להנות ולהרגיש את הנוכחות האלוקית.

הכתוב אומר (קהלת ט', ז'):

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

לא נאמר: לך למד בבא מציעא, ותעמיק ברמב"ם, אלא "לך אכול בשמחה לחמך" - גם כשאתה אוכל ושותה - תהיה שלם עם עצמך, תשמח, ואל תסתבך בקושיות ומחשבות. כאשר באים בשמחה - הרגשת הנוכחות האלוקית זה הדבר המרומם ביותר שיכול האדם לחוש.
כך יכול אדם להגיב נכון, לא לכעוס, ולעמוד בנסיונות שהקב"ה מזמן לו.
כשאדם מבין שהכל הוא מעשה ה', והקב"ה נותן לו הזדמנות להתעלות - הרי שכל דבר הוא מתנה מה'. גם דברים שנראים קשים ורעים - הם הזדמנות לעלות ולהתעלות.
כל מה שעושה הקב"ה - טוב הוא.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א', ל"א).
טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמ"ה, ט').

אם רק נפתח את העיניים נראה שהכל מאת ה', והכל לטוב לנו.
כך נחוש קרבת אלוקים גדולה, וחיינו יהיו טובים ומאושרים, בע"ה.






1 קידושין ל' ע"ב: "ואמר ר' שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים ל"ז): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: "אלהים לא יעזבנו בידו".



-------------------------------------------------------------------------------------------