מוסר עין טובה הרב יהושע ויצמן י"ז סיוון תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


עין טובה


בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מופיע סיפורו של "חובב בן רעואל המדיני (במדבר י', כ"ט-ל"ב):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.


הביטוי "והיית לנו לעיניים" הוא ביטוי קשה. הרי בשביל לדעת את הדרך אין צורך בחובב, שהרי "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט', כ"ג).
המפרשים דנים בכך, ורש"י מביא שלושה פירושים:
א. "לשון עבר כתרגומו". התרגום מתרגם: "וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך" - והגבורות שנעשו לנו ראית בעיניך. אתה ראית את הניסים שה' עשה לנו. קשה - מדוע זו סיבה לכך שהוא יבוא עם ישראל אל ארץ ישראל?
ב. "דבר אחר, לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו". יש להבין - מה עלול להתעלם מעיניהם של ישראל? פשוט שאין הכוונה לכך שהם לא יראו את הבורות שבדרך או מכשולים אחרים.

נראה ששני הפירושים הללו נובעים ממקור אחד.
לחובב יש מבט נכון על המציאות. הוא ראה בעבר את העומק של המציאות, וזיהה שמה שקורה הוא ניסים גדולים שה' עושה לעם ישראל. על כן הוא יכול גם בעתיד להעניק לישראל את המבט הנכון.
הכתוב מתאר, שלפעמים היו ישראל עומדים חודש ימים במקום אחד ולא נוסעים. מה עושים חודש שלם באותו מקום? מקטרים... למה לא נוסעים? למה סתם לעמוד כאן?
ועל כך אומר משה לחובב: "והיית לנו לעיניים" - אתה תיתן לנו מבט נכון וטוב על המציאות. כפי שראית והבנת מה שקרה - כך תסביר לנו בעתיד מה קורה ומה משמעות מה שקורה.

ג. "דבר אחר, שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י'): 'ואהבתם את הגר'". מדוע נקרא שמו "חובב"? משום שהוא היה חביב. שמו מעיד על חביבות מיוחדת שהיתה בו, ולכן משה רצה כל כ שהוא יבוא עִם עַם ישראל.

שלושת הפירושים מבארים את כוונת הכתוב. "והיית לנו לעיניים" - אתה תהיה העיניים שלו, תסביר לנו איך לראות את המציאות, איך מביטים אל המציאות בצורה חיובית.

בפרשיה הזו מופיע חמש פעמים הטוב.
משה אומר לחובב - הקב"ה עושה לנו כל הזמן דברים טובים. בזכותך אנחנו נראה את זה כטוב, ונבין שטוב לנו. לכן גם אנו ניטיב לך. אתה מביא אותנו לחיים טובים, לכן ראוי לך לקבל טוב.
אתה היחיד מכל העולם שראה את הגבורות שעשה הקב"ה לישראל. אמנם רבים ראו זאת בעיניהם - אך לא הבינו מה הם רואים. רק יתרו קלט את משמעות הדברים.
הראיה של חובב יוצרת אוירה טובה, שמחה וחביבה.

מנין באה הראיה הטובה על המציאות.
כשעוסקים בראיית הטוב חושב לדעת, שהטוב הוא העצמיות של המציאות. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א).
ה' הוא טוב, "טוֹב ה' לַכֹּל" (תהלים קמ"ה, ט'). הוא ברא עולם טוב, ונתן לנו תורה טובה - "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד', ב').
הטוב הוא העצמיות של המציאות, והרע הוא ספחת, משהו שמסתפח למציאות, וגם הוא חלק מהטוב של העולם.
הרע מעצים את הטוב, ומגדיר אותו כטוב. כיון שיש רע, הרי שכשאנו בוחרים בטוב זהו טוב עצמי לנו, טוב שהוא חלק מההוויה שלנו. ההשקעה בקנין הטוב, הצורך להתגבר על הרע כדי להגיע לטוב - הופכים את הטוב לקנין עצמי לנו. אין רע מצד עצמו. הטוב הוא המציאות והרע משרת את הטוב.

מי שרוצה להיות "אִין" בעולם, כדאי לו לדבר טוב, לראות טוב ולחשוב טוב. כך הוא מטביע את רישומו בעולם. מי שרוצה להיות חלק מהספחת של העולם - שיעסוק ברע.

ההבנה הזו צריכה ללוות את המבט שלנו על עצמנו.
אתה טוב! תמיד, בכל מקרה ובכל ענין - אתה טוב. כל דבר שיש בך הוא טוב.
נכון, יש נפילות. לפעמים אדם פועל מתוך החלק הרע שבו - רוצה לפגוע במישהו, להזיק. זה קיים, אך אין זה משנה את העובדה שהעצמיות של המציאות היא טובה. הידיעה הזו נותנת לאדם כח להתמודד עם הכוחות של הרע שבו, שתפקידם הוא להעצים את הטוב.

כל אדם הוא טוב. אצל כל אדם הטוב הזה מתגלה בדרך אחרת.
ישנם כאלה שהם טובים מטבעם. כך הם נולדו וכך הם פועלים.
ישנם כאלה שהטוב לא מופיעה אצלם בצורה גלויה. הם חושבים מחשבות שליליות ונוטים לרע. אולם גם הם טובים, והרע הזה נועד כדי שיתגברו עליו, ויגיעו לטוב מתוך עמל ויגיעה. ניתן לומר שמי שתגבר על הרע כדי להגיע לטוב, הוא יותר טוב ממי שטוב מטבעו. הרי הוא עמל הרבה כדי להגיע לטוב.
אברהם אבינו נולד טוב. כך הוא פעל מטבעו. לכן הביא עליו הקב"ה נסיונות קשים, שבהם נדרש לפעול בדרך הפוכה מהטוב. כך הפך הטוב להיות בחירתו של אברהם. אין הוא עושה טוב כי כך נולד, אלא כי בחר בדרך זו.

מי שחש שמחשבותיו שליליות, שהתגובה הראשונית שלו לכל דבר היא שלילית - ידע שהוא קיבל מתנה טובה מהקב"ה. החלק שלו הוא לעבוד על המבט החיובי ולהתאמץ כדי לקנות אותו. כך יהיה הטוב חלק מהותי ממנו, והוא ישמח בו.
כשאדם רואה משהו שלילי, הוא יודע - עכשיו אני צריך להתמודד, להתגבר ולמצוא את הטוב. הרי אני טוב. זה נותן כח לעשות טוב, ולהתגבר על הרע.

"טוב מאד" - אותיות "אדם". האדם הוא טוב. כל אדם הוא טוב. אל הטוב שבנו אנו חותרים, והוא זה שינצח ויוביל בסופו של דבר.

הבנה זו מובילה להסתכלות חיובית על העולם.
הרמח"ל באדיר במרום (עמ' רע"ד) מסביר מהי הראִיה שאנו רואים. זה דבר חשוב שיש להשקיע בו מחשבה.

והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה. וזה כי הפרטים הם חלקי הכלל, והנשמה בה מושרש הכל, הכלל והפרט. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו. ועד שאינה משגת, הוא כמו שיש איזה מניעה לפני עיניו שאינו יכול לראות, כך אינה רואה באמת הדבר ההוא...
ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה. וראית העין גם כן בדרך זה הוא, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומציירת. אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה, תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי. שאם לא היה העין שם, היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני. אך מפני שעברה דרך העין, מה שהוא רוחני נשאר לחוץ. ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור.

הנשמה נמצאת במישור מעל המציאות המעשית של העולם. היא אינסופית, ולכן היא כוללת הכל. כל המציאות נמצאת בה בצורה רוחנית, אינסופית, מופשטת.
כשאדם מביט על העולם, הנשמה שולחת את קויה אל הדבר הזה, וזה חוזר אל האדם ומצטייר בשכלו.

יש כאן הבנה עמוקה. כשאנו מסתכלים על משהו - איך אנחנו יודעים מה זה? זה נראה לנו פשוט. כך נולדנו, שאנו רואים ויודעים מה רואים. אולם צריך להעמיק - מנין יודע האדם מה הוא רואה1?
כל המציאות נמצאת אצלנו בנשמה, וכשאנו רואים משהו - זה מגדיר לנו מה נמצא כבר אצלנו. לכן אנו יכולים לקרוא בשם לְמה שאנו רואים.
אדם מתבונן בעולם, וקולט ברגע אחד את התמונה הכללית. הוא לא צריך לראות כל דבר בנפרד ולהבין מה הוא. הכל כבר קיים בקרבו, ולכן הוא יכול לראות תמונה שלמה בבת אחת.

לפני שנים, אמרתי את הדברים הללו לקבוצה שהיתה קשורה לתיאטרון עכו. היו אלה אנשי תיאטרון, השייכים לתפיסה הפוסט מודרנית.
כשהם שמעו את דברי הרמח"ל הללו הם היו בהלם. הם אמרו שהתפיסות המתקדמות ביותר של תיאטרון, עוסקות בכך בשנים האחרונות. התפיסה המתקדמת ביחס לתיאטרון היא, שהתיאטרון מראה לאדם בעצם את עצמו. לכן כיום ההצגות מופשטות, משום שכל אדם מוצא במה שהוא רואה - את עצמו.
לעולם לקח שנים רבות להגיע להבנה שהגיע אליה הרמח"ל.

כשאתה רואה - אתה רואה את עצמך. אם אדם הוא שלילי, אז השלילה שבו פוגשת את המציאות, והוא רואה שלילה. אם הוא חיובי - אז החלק החיובי שבו פוגש את המציאות, וכך הוא רואה את העולם.
הראיה איננה דבר אובייקטיבי. כל אדם רואה את עצמו. "כל הפוסל במומו פוסל" (עי' קידושין ע' ע"א). אם אדם רואה מום בחבירו - עליו לדעת שהוא רואה זאת כי הוא בעצמו כזה. מי שהחלק השולט בו הוא החלק השלילי, והוא נמצא בעימות מתמיד עם העולם, יראה בכל דבר את השלילה שיש בו, ואת המאבק שהוא מוליד.
חוויתי זאת פעם בצורה מדהימה.
באנו, קבוצת תלמידים, לשמוע שיעור מפי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בביתו. עמדנו והמתנו, ופתאום אומר אחד התלמידים: "תראו, מישהו כתב על הדלת: קוקיה". כנראה המתנגדים של הרצי"ה רצו לזלזל בו וכך כתבו על הדלת.
התקרבתי לדלת, וראיתי שכתוב עליה: "קוק יהודה צבי". משום מה כך היה כתוב על הדלת, ולא "צבי יהודה".
כיון שאותו אדם חש במתח סביב הרב צבי יהודה, אז כשראה על הדלת שלט תמים, הוא קרא בו "קוקיה". אדם רואה את המציאות לפי מה שיש בו ומה שהוא מצפה לראות.
אם נהיה טובים - המציאות סביבנו תהיה טובה. זה מה שנראה בה.

הגמרא במסכת שבת (קכ"ז ע"ב) מספרת כמה סיפורים על אנשים שדנו לכף זכות. הסיפורים מסתיימים במשפט זהה:

ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות.

ביאור הדברים הוא, שכשאדם דן לכף זכות, הוא יוצר אוירה של זכות סביבו, ולכן כך גם דנים אותו מן השמים.

מדבריו של הרב קוק זצ"ל עולה ביאור לענין, ולשם "חובב" שבא מכח הראיה הטובה (שמונה קבצים ב', ר"צ):

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה, כי ההתענינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. וכוסה קלון ערום.

אדם שרואה טוב בכל אדם, אינו רואה את הדברים השליליים. לכן הוא מתאהב על הבריות. זה יוצר קשר נעים וחביב בין האדם לסביבתו.

מאז שאכל אדם הראשון מ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט'), אין מציאות שאינה מורכבת מטוב ומרע. הבחירה היא בידינו. האם אנו מכניסים עצמנו למציאות של הרע, ל"ספחת" של המציאות, או שאנו חלק מהעצמיות הטובה של העולם.
זה מתחיל בלראות טוב בעצמנו, ומתוך כך לראות את כל מה שסביבנו כטוב - דרך הטוב שבנו.

דברים נוספים של הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 85):

לא לבד האנשים צריכים תקון, כי אם גם עצם המחשבות, שהמחשבות המשוטטות בעולם הן הנן הגורמות את מעמד האנשים והליכתם בחיים, על כן כל זמן שהמחשבות שהן נכנסות בציור העולם בחומריותו, הן מצויירות באופן המתנגד לכל אמת וקודש, מוכרח הדבר שהאנשים המתיחסים להם יעמדו במצב זה בפעולותיהם. על כן צריך לכונן מחשבות עולמיות, המלאות חן ועוז של אהבת החיים המעשיים, ועם זה תהיינה ערוכות במלוי קדשה ועוזה של תורה ודעת אלקים, כדי שעם כניסת המחשבות בעולם המעשה יכנסו גם כן עם השלמת ציוריהם, שהם באמת המתאימים והטבעיים להם. וכן צריך לכונן מחשבות ביראת השי"ת ובמשאת נפש לאמונה ועבודה, ממולאות באהבת הבריות ואהבת החיים, עד שהמחשבות העיוניות והמופשטות כשם שיקדשו את חושבם מחזיקם, כן גם יזרזו אותו במעשה, ויעשוהו לחבר נאה ומועיל בחברה.

המחשבות משוטטות בעולם ומשפיעות על האנשים. לכן צריך לחשוב מחשבות נכונות. אלו הן מחשבות המביאות את האדם לאהבת החיים. החיים הם טובים, ואהבתם היא חיובית ונכונה.
אם נחשוב מחשבות טובות, הבאות מן הטוב שקיים בנו - נבוא לאהוב את החיים. החיים הם דבר טוב, שמעורב בו גם רע, כדי שנוכל לבחור בטוב. צריך לאהוב את הטוב שבחיים, מכח הטוב שבנו.

בתפיסה זו יש חידוש מסויים, של הדורות האחרונים, מאז שב עם ישראל לארצו.
בגלות היה דגש על העבודה עם הרע והמלחמה בו. העולם היה מלא שלילה, ועיקר העבודה היה במלחמה ברע. ספרי המוסר עוסקים הרבה במלחמתו של האדם ברע שבו ובעולם.
כבר החסידות, בפתח השיבה לארץ, ויותר מכך מאז שבנו לארצנו - שינו את הכיוון. עיקר העבודה נעשית בצורה חיובית. המלחמה ברע באה מתוך עשיית הטוב והתמקדות בטוב.

עלינו לשכור שאנו טובים, ומתוך כך לחשוב טוב, לראות טוב ולדבר טוב. מתוך הטוב הזה נבוא לאהבת החיים, והטוב שבנו יתפשט על כל המציאות, לאורך ימים ושנים טובות.






1 חכמי המחקר העמיקו אף בשאלה זו ובשאלה דומה - כיצד רוכש האדם את יכולת הדיבור. חלק מדבריהם בענין זה קרובים לאורחא דמהימנותא.



-------------------------------------------------------------------------------------------