מוסר הדרכות מוסריות של חז"ל הרב יהושע ויצמן כ"ג תמוז תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


הדרכות מוסריות של חז"ל


בספרא בתוך הדרשות על פסוקי אשם תלוי (ויקרא, דבורא דחובה, י"ב), מביא המדרש כמה אמירות מוסריות שננסה לעמוד עליהן.
חכמים למדו מוסר מדיני התורה ומההתייחסות של התורה, וננסה ללכת בעקבותיהם.

א.

רבי עקיבא אומר: האוכל חלב - מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל - מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.

אשם תלוי הבא על הספק צריך להיות בשני סלעים. חטאת, הבאה על עבירה ודאית - אפשר להביא אפילו בסלע אחד. התורה הקפידה על מי שספק עבר עברה ספק לא עבר, יותר ממי שודאי עבר עברה.
רבינו יונה מביא דרשה זו בתחילת פירושו למסכת ברכות (א' ע"ב מדפי הרי"ף):

וזהו עיקר היראה ליזהר מהספקות, ושלא לעשות המצות על דרך ההרגל, שעונש הספק יותר מהודאי... והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.

אדם מתייחס לספק כאילו אין זה חטא כלל, ולכן התורה החמירה בו יותר.
נראה, שבעומק הדברים יש כאן לימוד על היצר הרע שיש בנו. שני סוגים של יצר הרע מקננים בנו.
יש יצר הרע "רגיל" - התאוה תוקפת את האדם, והוא לא עומד בפניה ונכשל בחטא.
אך יש יצר מסוג אחר. כשאדם חכם יותר, גם היצר שלו נהיה חכם יותר. אדם כזה איננו עובר עברה סתם. הוא מנסה להצדיק את עצמו, על ידי שמוצא בזה צדדים להקל, ובעצם זה בסדר.
כך מגיע אדם למצב שגם בדברים החמורים ביותר, הוא מוצא לעצמו היתרים, והופך ל"אומר מותר": בעצם יש בזה משהו חיובי, ויש הצדקה למה שהוא עושה, וכבר מצאנו בתורה שהיו שעשו כך, ובעצם זה בסדר.
היצר הזה הוא גרוע מאוד, כי אדם לא מרגיש כלל שהוא עושה עברה. אדרבה, הוא עלול לחשוב שהוא עושה מצוה. ודאי שלא יבוא לחזור בתשובה על מה שעשה.
מעבר לכך, המחשבה הזו מפרה את כל המשמעות של ציווי התורה. הרי גם אם התורה אמרה שזה אסור, מתרץ האדם לעצמו למה בעצם זה מותר. אין לתורה מה להגיד לו, כי תמיד הוא מוצא הסברים לְמה שהוא עושה.
נראה, שזהו היצר שעומד מאחורי הספק. זה רק ספק אז בעצם זה מותר. כנראה מה שאני אוכל זה לא חלב. היצר גורם לאדם לראות את המציאות בצורה אחרת ממה שהיא באמת. כל סולם הערכים ותפקידו של האדם בעולם - נראים אחרת כדי לאפשר את החטא.
לכן ספק חמור יותר מודאי. חטא של ספק מביא את האדם להיות "אומר מותר", להשתמש בשכל שלו להצדיק את מעשיו הרעים.
התורה הזהירה על הספק בצורה חמורה יותר מהודאי כדי לעצור את האדם, שיבין שזה גרוע, וידע שהמחשבה ש"זה בסדר" תביא אותו להתיר דברים חמורים.
"בלי תירוצים" - אל תתרץ ותסביר. פשוט תעשה מה שהתורה מצוה, בלי תירוצים.

ב.

ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני, שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו. וכי אי זו מידה מרובה, מרובה מידת הטובה או מידת פורענות, הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

לכל מעשה של האדם יש משמעות וחשיבות, ואין לזלזל גם לא במעשה שנראה קטן. אדם הראשון הצטוה במצוה אחת, ועבר עליה. ראה מה גרמה עברה זו - כל העולם השתנה. כל דורותיו נקנסו במיתה.
ומידה טובה מרובה ממידת פורענות.
מעשה רע הוא מעשה שבמהות אין לו פירות, בסוד (תהלים צ"ב, י'): "יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן"1. לחטא אין שורשים ואין פירות. הוא עקר. בכל זאת - ראה כמה פירות גרמה העברה של אדם הראשון. יש לה השפעה לכל הדורות.
ומידה טובה מרובה, והיא מעשה שבמהות יש לו פירות. למד מכאן כמה השפעה חיובית וברוכה יש לכל מעשה טוב.
"השב מן הפיגול" - מתחשק לאדם לאכול דבר אסור והוא מתגבר על כך - כמה שכר טוב לו ולדורותיו ולדורות דורותיו. כל דקה של התגברות מאכילת איסור, כל רגע של תענית ביום הכיפורים - הם בעלי השלכות עצומות לדורות.
חשוב לזכור זאת. כשתוקף היצר את האדם, יחשוב שהוא מתגבר לדקה אחת. הוא ידחה את החטא בדקה אחת - ובכך הוא יוצר מציאות של שפע עצום ואור גדול לדורות עולם, לו ולצאצאיו. הידיעה הזו נותנת לאדם כח להתגבר עוד ועוד.
לכל מעשה - ובעיקר למעשים הטובים - יש השלכות אדירות, לטווח ארוך, לדורות עולם.
נפילתו של אדם הראשון משפיעה על כל העולם. קל וחומר שלהתגברותו של האדם על יצרו יש עוצמה אדירה.

ג.

רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר: "על פי שנים עדים או שלשה", אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

שני עדים מספיקים כדי להעיד ולדון על פיהם. בכל זאת כתבה התורה: "על פי שנים עדים או שלושה". למדים מכאן, שאם יש שלושה עדים - הם נחשבים לכת אחת, ודינו כמותם, לענין הזמה, פסילת העדות וכדומה.
עברה היא דבר שמפריד, כפי שראינו. בכל זאת כאן התורה מחברת את שלושת העדים ליחידה אחת. קל חומר שהמתחברים יחד למצוה שעניינה הוא החיבור - נחשבים למציאות אחת. לכן הנטפל לעושי מצוה נחשב כחלק מהם וזוכה לשכר גדול.

למשל, שני אנשים יוצאים יחד ל"פנים אל פנים". בא השלישי ומצטרף אליהם. המצוה יכולה להעשות בשנים, ובכל זאת הוא מצטרף גם - הוא נטפל לעושי מצוה, ויש לו שכר כעושי המצוה. הם כולם כיחידה אחת עושים את המצוה.
וכך בכל מצוה - הולכים להשלים מנין כשצריך, מסדרים את בית המדרש או את חדר האוכל, מסייעים למישהו לעבור דירה - אל תאמר: כבר יש מי שהלך לזה, אין בי צורך. חשוב להצטרף לעושי המצוה. ודאי שכך הוא בשירות הצבאי. אל "תקטין ראש" - כבר יש מי שיעשה את זה. תהיה אתה חלק מהעושים, תצטרף לעושי המצוה.
כמובן שלימוד תורה הוא מצוה גדולה שחשוב להצטרף אליה.
רבי עקיבא מלמד, שכשיש מצוה - ראוי להצטרף אליה, ולא לומר: יש די אנשים בלעדי. חשוב להיטפל לעושי מצוה ולהיות חלק מהם.

ד.

רבי אומר: הרי הוא אומר: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא רעהו ומת הוא ינוס", קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע. אמור מעתה, המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.

רבי מלמד, שהתורה מתייחסת ברגישות לכל אדם. גם אדם שהרג בשוגג - יש להיות רגישים כלפיו. ההורג בשוגג נהג ברשלנות. הוא היה צריך לחשוב על כך שיתכן שיעבור אדם ביער, ולהיזהר. אף שנהג ברשלנות - יש לתורה רגישות כלפיו. התורה קבעה לו "פיקוח נפש" - הוא צריך לנוס אל עיר המקלט. הרבה "עסק" יש סביב הגולה לעיר מקלט. יש לדאוג לבניית הערים, וכשאדם גולה - מגלים את רבו עמו (מכות י' ע"א). במהלך הגלות - היו אמותיהם של כהנים גדולים מביאות להם מזון כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו (מכות פ"ב מ"ו). התורה עושה לאדם זה "סדרת חינוך" לחיים מתוקנים. כל זה נעשה לאדם שהתרשל והרג בשוגג.
קל וחומר שאדם שבעצמו הוא רגיש לאחרים, נותן צדקה ועוסק בגמילות חסדים - ודאי שהתורה דואגת לו, שומרת על נפשו ודואגת לחינוכו לחיים טובים וישרים.
מדין רוצח בשגגה אנו למדים את הערך של הרגישות לכל אדם, בכל מצב ובכל מציאות. יש להבין את המצוקה שהוא נמצא בה, ולעזור לו.

ה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך", קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה, היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

מצות שכחה היא אחת המצוות המדהימות שבתורה. מדובר באדם "רחפן", שאחר שעמל וחרש וזרע והשקה ודישן וקצר - הגיע שלב העומרים, והוא שוכח עומר בשדה. התורה רואה זאת כמצוה וקבעה לו ברכה (דברים כ"ד, י"ט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".
מהי המשמעות של מצוה זו?

אנו למדים מכאן, ששכחה של אדם היא בעלת משמעות.
יש אדם ששוכח עומר בשדה, והכתוב קובע לו ברכה.
אדם אחר, "רחפן" גם הוא, נכנס הביתה בשבת, תוך כדי שהוא משוחח עם חברו - ושכח שהיום שבת והדליק את האור. דינו הוא שהוא צריך להביא קרבן חטאת. הוא חילל שבת בשוגג.
הכיצד? זה שכח וקבע לו הכתוב ברכה, וזה שכח וצריך להביא חטאת?
השכחה היא "פרוידיאנית". היא ביטוי למהותו של אדם.
יש אנשים, שלעולם לא ישכחו עומר בשדה. כל מסמך מתוייק, כל קבלה נשמרת שבע שנים - הם לעולם לא שוכחים דבר, ודאי לא עומר בשדה.
מנגד, יש אנשים שלעולם לא ישכחו שהיום שבת. בכל השבת הוא חש את האוירה המיוחדת, הוא חושב על השבת בכל רגע.
השכחה היא ביטוי לעולמו של האדם - מה מעסיק אותך והיכן מחשבותיך.
מי שראשו נמצא כל היום בשדה - זו בעיה. מי ששכח, מראה בכך שהוא לא להוט אחר העומרים. בתת מודע הוא דואג לעניים ורוצה להשאיר להם עומרים. זה גורם לו לשכוח עומר בשדה.
מי שראשו לא נמצא בשבת, ויכול לשכוח את השבת - מלמד בכך שהשבת לא תופסת אצלו מקום חשוב, ולכן הוא חייב חטאת.
פעמים, שהשכחה מלמדת על האדם יותר מאשר המעשים שהוא עושה מתוך מודעות. כשאדם מודע למעשיו, הוא יכול להתנהג כפי שהוא היה רוצה להיות, או כפי שהוא רוצה להראות בעיני אנשים. השכחה מלמדת אותנו מה באמת נמצא בראשו של האדם.

ממצות שכחה לומד רבי אלעזר בן עזריה ענין חשוב. אם נפל לאדם כסף, ומצא אותו העני - התורה מתייחסת לכך כאילו נתן האדם צדקה. מדוע?
במצות צדקה, עיקר רצונה של התורה הוא שיהיה לעניים מה לאכול. התורה לא דואגת במצוה זו לנותן, למידותיו ולצדקותו, אלא לעני. מצוה זו עוסקת במבחן התוצאה: אם העני קיבל כסף - התקיימה המצוה2.
יש לתפיסה זו ביטוי בהלכה, למשל (פסחים ח' ע"א):

האומר: סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן העולם הבא - הרי זה צדיק גמור.

התורה רוצה שניתן, אף אם זה לא לשמה.
ומכאן ל"נפקא מינה" - כשאתה עוסק בצדקה, אל תחשוב על עצמך - איך אני אהיה אדם טוב יותר ואקיים יותר מצוות. עליך לחשוב על העני - מה יהיה הכי טוב לעני.
לאדם יש 100 ₪ מעשר. הוא יכול לחלק אותם למאה שקלים בודדים, ולתת למאה עניים, שקל לכל אחד. כך יהיו לו הרבה מצוות. יש אפילו סימוכין לדרך זו בדברי חז"ל (אבות פ"ג מט"ו):

והכל לפי רוב המעשה.

ככל שאדם עושה מעשים רבים יותר - שכרו רב יותר3.
אולם אם העיקר בצדקה הוא התוצאה, שיהיה טוב לעני, אין זו דרך נכונה. נתינה של שקל אחד לעני היא לא משמעותית עבורו, ובעצם אין לו מה לעשות בצדקה זו. אתה עשית מצוה, אבל העני לא קיבל משהו משמעותי.
אמנם אמרו חכמים "דין פרוטה כדין מאה", אבל אי אפשר לקנות בפרוטה במכולת כאילו היא מאה...
לכן עדיף במקרה זה לתת לאדם אחד מאה שקלים, וכך יהיו לו, למשל, צרכי שבת. נתינה כזו היא משמעותית לעני. אמנם לך יש רק מצוה אחת, אבל העני קיבל משהו חשוב, ובצדקה אינך חושב על עצמך אלא על העני.

זהו העומק של הלימוד ממצות שכחה.
למרות שאדם לא עשה מעשה - כיון שהעני קיבל את התבואה - התורה מחשיבה זאת כצדקה. העיקר הוא שיהיה לעני. העניים הם בניו של הקב"ה והוא רוצה בטובתם, וזהו עיקר המצוה בצדקה.






1 עי' אגרות ראי"ה ח"א אגרת של"ב.
2 עי' בדברי הרדב"ז על הרמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"י.
3 עי' בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה: "אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה".



-------------------------------------------------------------------------------------------