מוסר כתבנו בספר חיים טובים הרב יהושע ויצמן י"ב אלול תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


כתבנו בספר חיים טובים


אנו בעיצומו של חודש אלול. קול השופר מהדהד באזננו ומעוררנו לתשובה.
אנו נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "כתיבה וחתימה טובה". בתפילת הימים הנוראים אנו מוסיפים, בין השאר:

זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים.

יש להבין למה אנו מתכוונים בכתיבה לטובה בספר החיים.
כילדים קטנים אנו מדמיינים ספר גדול הנמצא בשמים, ובו כתובים מעשי כל בני האדם, והאם יכתבו לחיים או חלילה להיפך.
יש לשדרג את ההבנה, ולהבין את משמעותה של הכתיבה. ננסה לעמוד על חלק ממשמעות הכתיבה.

כדי להבין את מושג הכתיבה, נעזר, כדרכנו, במדרש מעניין של חז"ל (רות רבה פרשה ה', ו'):

אמר ר' יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו.
ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד'): "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ה'): "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה.
ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג'): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'".

בצורה הפשוטה, המדרש תמוה. באזניים שלנו הוא "לא נשמע טוב"... אם בועז היה יודע שיכתבו את המעשה שהוא עושה - הוא היה משקיע יותר? וכי בועז מושפע מהעובדה שהדבר מתפרסם? זה נראה לנו דומה לכך שכאשר מצלמים - אנשים מתנהגים אחרת, מסדרים את העניבה... האם גם בועז, ראובן ואהרן הם כאלה, חלילה?
פשוט וברור שאין זו הכוונה, ויש להבין את הכוונה העמוקה של המדרש.

דברי המדרש עמוקים ומרגשים. המדרש מכוון אותנו לשים לב מה קרה בעקבות המעשה של בועז. הוא נתן לרות שְׂעוֹרים, והיא חזרה לנעמי וספרה על כך - והתוצאה היא לקיחת רות לאשה, ומנישואין אלו יצא דוד מלך ישראל.
ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו - עד ביאת משיח בן דוד - הושפעה מן המעמד הזה.
כך יש להבין את המדרש. בועז ראה במפגש שלו עם רות רגע שגרתי ורגיל. הרבה עניים פוקדים את שדהו, ורות היא אחת מהם. אילו היה יודע בועז שהרגע הזה משנה את פני ההיסטוריה - הוא היה מתייחס לכך בצורה משמעותית יותר. הביטוי לכך הוא בעגלים פטומות שהיה מאכילה.
כך גם ראובן ואהרן. הם ראו במעשיהם חלק מעניינים אישיים ומשפחתיים רגילים, ולא חשבו שאלו מעשים שיכתבו בתורה - מעשים שיש להם משמעות נצחית.

המדרש לא מסתפק בהתייחסות לראובן, לאהרן ולבועז. המדרש פותח באמירה כללית:

שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם.

כשאתה עושה מצוה - עליך לקחת בחשבון שהמצוה הזו הופכת את העולם. כך עליך להתייחס לכל מצוה שאתה עושה ולכל רגע בחייך.

איננו יודעים מה חשבו אנשים שלמדו את המדרש הזה בדורות קודמים. בדור שלנו - דברי המדרש מקבלים משמעות מעשית. אנחנו יכולים לחיות את דברי המדרש.
אתה לומד עם עולה מבני מנשה, מלמד אותו מילה חדשה בעברית - זו מהפכה. אתה שותף למהפכה של הדור.
קיבוץ גלויות של בני עשרת השבטים נשמע לנו דמיוני - ואנו חלק מזה. אנו נוטלים חלק בנס הגדול של הדור שלנו.
הרמב"ם כותב על מלך המשיח כך (הלכות מלכים פי"א ה"ב):

וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'".

היכן מוזכר המלך המשיח בתורה? לדעת הרמב"ם בפסוקים האלה (דברים ל', ג'-ה'):

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

קיבוץ גלויות - זה מלך המשיח.
"אם יהיה נדחך בקצה השמים". רצונך להבין את המושג "בקצה השמים"? שאל את העולים מבני מנשה מהיכן הגיעו. יש מהם, שחיו בכפרים שאי אפשר להגיע אליהם עם רכב. אחר שנגמר הכביש, הולכים עוד שעתיים בתוך היער כדי להגיע לכפר. ובמקום נידח כזה יושבים אנשים, ושרים כבר 2000 שנה שירי געגועים לירושלים. אחרי 2000 שנה הם זוכים להגיע לירושלים.
זה נס מדהים ואנחנו יכולים להיות שותפים לו. כשאתה עושה את זה - תעשה בלב שלם. תבין שאתה הופך את העולם.

כך גם יש להתייחס ללימוד התורה. ההבנה שלך את דברי התורה, הדרך שבה אתה חי את הדברים שאתה לומד - אלו דברים משמעותיים לדורות. זכינו בדור שלנו ללמוד תורה בארץ ישראל, ולנסות להבין את צורת החשיבה והלימוד המיוחדות לארץ ישראל - לימוד תורה מתוך מבט כללי. אלו דברים גדולים ואדירים שאנחנו זוכים ליטול בהם חלק - ועלינו לעשות זאת בלב שלם. להבין את המשמעות לדורות שיש לכל מעשה ומעשה.
המדרש מזכיר פסוק (מלאכי ג', ט"ז):

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ - וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע...

חברותא לומדת - "איש את רעהו", והקב"ה מקשיב להם. ללימוד שלהם יש משמעות לדורות.

לכך קורא המדרש: "הכתוב מכתיב עליו". העולם הוא ספר החיים, והכתיבה היא כשאדם מטביע את רישומו בעולם. מעשים של האדם שיש להם משמעות נצחית, לדורות - אלו הם מעשים שנכתבים בספר החיים. רישומם נשאר בעולם גם אחר שהאדם נפטר ועוזב את העולם.
יש להדגיש, שלא נכתב במדרש: "כאילו הכתוב מכתיב עליו"1. זו כתיבה ממש ולא "כאילו". המעשים נרשמים וחורטים את רישומם במציאות.
בדור שלנו, שבו אנו חיים את המהפכה הגדולה מגלות לגאולה, יכול כל אדם להטות את הכף, ולהשפיע במעשיו השפעה גדולה על החיים של עם ישראל.

בבקשה "כתבנו בספר החיים", אנו קוראים לקב"ה "מלך חפץ בחיים". מהי משמעות הדברים? נבאר זאת על פי סיפור חסידי.
אדמו"ר אחד היה סובב בעיירות ישראל לאסוף כסף לפדיון שבויים. במסעיו, הגיע לביתו של גביר אחד וביקש ממנו כי יהיה שותף במצוה גדולה זו.
ענה לו הגביר: אני לא נותן כל פעם קצת. אחרי מותי - אתן את כל כספי לצדקה (הוא איננו נותן ח"י שקלים, אלא מ"ת שקלים...).
אמר לו האדמו"ר: אמשול לך משל. הכפריים הגויים מגדלים בחצרם שני בעלי חיים - חזיר ותרנגולות. החזיר איננו נכנס לבית. אם רואים את קצה אפו בדלת - מגרשים אותו במקלות החוצה. התרנגולות, לעומתו, מקפצות על השולחן ואוכלות מצלחתו של בעל הבית, ולא אומרים להן דבר. אתה יודע למה זה כך?
כי התרנגולות נותנות בכל יום קצת, והחזיר אחרי מותו נותן את הכל...

מצות צדקה צריכה להיות חלק מהחיים שלנו. הנתינה משמעותית כשהיא מבטאת חיים של נתינה. מי שנותן כל יום קצת - הצדקה היא חלק מחייו, ולא חלילה חלק ממותו.

מעין סיפור זה, בשורות הבאות:
מעשה בשני שוורים
שגדלו יחדיו באחד הכפרים.
האחד - שור לחרישה
כל ימיו בעבודה קשה.
השני - שור לבשר
חייו קלים ומאומה לא חסר.
הראשון על מר גורלו התאונן
ויפתח את פיו ויקונן:
"כל היום אני עובד בלא רגיעה
החל בזריחה וכלה בשקיעה
ומאכלי כמה גרגרי שעורה
"פת במלח" ו"מים במשורה".
וחברי לעומתי כל היום מתבטל,
"זולל וסובא" וזנבו מטלטל.
אינני מבין על פי איזה הגיון
יצר אדוננו כזה אי שוויון".
ו"בעל הבית" מחייך ועונה:
"שור לחרישה יוצר ובונה,
חייו - חיים של יצירה
כל שעה מזמנו יקרה.
ושור לפיטום - חשוב רק במותו,
על כן ממלאים כל תאוותו".
ומכאן לאדם העושה ככל העולה על רצונו,
מחפש הנאות ומפרנס את בטנו,
בשר יש ממנו - אך לא בשורה
יצר לו - אך לא יצירה.
ולעומתו העוסק בלימוד ובנין
ממלא את חייו בסיפוק וענין.
כל רגע מזמנו יקר לכולם
מעשיו ניכרים ונזכרים לעולם.


שור לפיטום - כל "ביס" שהוא אוכל - מקרב את מותו. כשיגיע למשקל הרצוי - ילך השור לשחיטה. בעל הבית איננו חפץ בחייו, אלא במותו. השור לחרישה, לעומת זאת, חפצים בחייו.
מי שרוצים את מותו - נותנים לו לאכול הרבה, ומי שרוצים בחייו - נותנים לו לאכול מעט.
כשהחיים הם חיים של נתינה, חפצים בחיים.
"מלך חפץ בחיים" - כשהחיים הם חיים של נתינה, עשיה ושותפות במהלך האלוקי של תיקון העולם. אם אדם חי רק חיים של נהנתנות וקבלה - אין חפץ בחייו. כל רגע שעובר מקרב אותו אל החידלון. אריכות ימים היא ברכה בעלת משמעות, רק כשיש משמעות לחיים.
כשמעשיו של האדם ראויים להיכתב, כשהוא פועל, נותן לאחרים, מתקרב לקב"ה, לומד ומלמד תורה, נותן צדקה ועושה חסד - הרי שמלך חפץ בחיים יכתוב אותו בספר החיים.

ימי התשובה שאנו בעיצומם הם הזדמנות לקבל על עצמנו החלטה, שאנו רוצים לחיות חיים של נתינה. אנו רוצים לפעול עם א-ל, כדברי הירושלמי (שבת פ"ו ה"ט):

אמר ר' ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו.

הקב"ה בחר בנו לחיות בדור גדול של גאולה. אנו צריכים להודות לקב"ה על שבחר בנו, ועל שהוא חפץ בחיינו. עלינו להיות חפצים בחיים הללו, ולחיות חיים של נתינה ופעולה עם א-ל.

ובע"ה נכתב ונחתם כולנו לחיים טובים, ארוכים ולשלום.






1 מעין מה שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "...לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".



-------------------------------------------------------------------------------------------