פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת וישב הרב יהושע ויצמן כ' כסלו תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - וישב - והיו לאחדים בידך


הפסוקים הפותחים את הפרשה באים בתורה בהשוואה לפוסקים העוסקים בעשו.
על עשו נאמר בסוף הפרשה הקודמת (בראשית ל"ו, ח'-ט):

וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.

ועל יעקב נאמר בפרשתנו (בראשית ל"ז, א'-ב'):

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

הדמיון בין הפסוקים מדגיש את ההבדל הגדול ביניהם. עשו הוא כבר אבי אדום, יש לו כבר אומה בנויה וחזקה, מקים אלופים ושולט על חלק גדול מהעולם.
יעקב גר בארץ של אביו, והוא עסוק במריבות בין הילדים - מי אמר מה ולמה הוא עשה לי ונגע לי...

ההבדל הזה נובע מענין יסודי ועמוק, ויש ללמוד מכאן על מהות ההבדל שבין ישראל לאומות העולם.
אומה שעולה על בימת ההיסטוריה - יכולה להיות מיד אימפריה, ולנהל את העולם. עם ישראל, לעומת זאת, מסתובב בעולם כבר שלושת אלפים שנה, ועדיין איננו אימפריה.

היחס בין ישראל לאומות דומה ליחס שבין האדם והחי.
"שור בן יומו קרוי שור". ברגע שנולד הוא כבר מתחיל לתפקד. ידוע הניסוי של הפסיכולוג פבלוב, שלקח תינוק וקוף שנולדו באותו יום ועקב אחרי ההתפתחות שלהם. לא מפתיע לגלות שכשהתינוק בקושי התהפך מהבטן לגב - הקוף כבר רץ וטיפס על עצים. כשהילד התחיל ללמוד ללכת - הקוף כבר התכונן להקים משפחה.

מדוע זה כך?
לאדם יש פוטנציאל רוחני ונפשי שצריך לצאת אל הפועל. ההוצאה אל הפועל היא תהליך שלוקח זמן. בהמה - בה מה - מה שרואים זה מה שיש, ואין פוטנציאל שצריך לצאת אל הפועל. ממילא אין צורך בזמן כדי להגיע לשיא ההתפתחות.
כך גם לעם ישראל יש בשורה רוחנית אדירה שהוא מביא לעולם, וזה מצריך הרבה זמן להוציאה אל הפועל. האומות - אין להן פוטנציאל רוחני, ולכן מיד הן מגיעות לשיא התפתחותן.

לכן כשעשו הוא כבר "אבי אדום", יעקב עדיין "בארץ מגורי אביו".

זוהי הפתיחה לפרשה, המהווה הקדמה לבירור הקשה והנוקב שמתקיים בפרשה - בירור פנימי של עם ישראל.
בדורות הקודמים לפרשה, נעשו בירורים. אברהם הוליד את יצחק וישמעאל - ישמעאל נדחה וגורש מבית אברהם, ויצחק נבחר להמשיך את דרכו.
בבית יצחק היה בירור קשה יותר. שני בנים נולדו לרבקה, שניהם היו יחד באותו רחם - יעקב ועשו. יצחק אוהב את עשו, אך רבקה מצליחה להעביר את הברכות ליעקב, והוא נבחר להמשיך את הדרך. עשו נדחה מביתו של יצחק.
והנה, בפרשתנו מגיע דור חדש, המכיר את תולדות המשפחה. בני יעקב לא יודעים מי ימשיך ומי יידחה. מתח עצום מלוה את המשפחה כל הזמן - האם גם כאן יהיה מישהו שיידחה ומישהו שימשיך את הדרך?
בתחילה נראה שהדברים אכן מתנהלים בדרך הזו (בראשית ל"ז, ג'):

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

כשם שיצחק אהב את עשו - כך יעקב אוהב את יוסף. לכן תגובתם של האחים קשה (בראשית ל"ז, ד'):

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

אהבתו של יעקב יוצרת מחלוקת, כשכל אחד מהצדדים חושב - מה יהיה ההמשך של משפחת יעקב, מי ימשיך את דרכו ומי ידחה מביתו?

במאבק של יוסף מול האחים, בטוח יוסף שהוא ממשיך את דרכו של אביו. אביו אוהב אותו, הוא בן הזקונים - והוא ימשיך את הדרך.
האחים חושבים שדרכו של יוסף איננה הדרך הנכונה, והוא צריך לצאת מן הבית. לכן הם דוחים אותו מבית יעקב ומוכרים אותו למצרים.
כיצד מוכרעת מחלוקת זו? באיזה רגע מתבררת האמת?

יוסף יורד למצרים. מה הוא חושב? כיצד הוא רואה את הדברים? נראה שאף יוסף שואל את עצמו - האם יעקב דחה אותי? האם באמת אין לי חלק בבית יעקב? אף אחד לא מחפש אותי, אולי אף אחד לא חושב עלי. אבי התייאש ממני... שמא נדחיתי מבית אבא?
ברגע הקשה ביותר של יוסף - מתבררת האמת.
יוסף עומד בנסיון גדול, מול אשת פוטיפר (בראשית ל"ט, י"א):

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.

רש"י מביא את דעת חז"ל, שהמילים "לעשות מלאכתו" הם לשון נקיה לכך שיוסף בא לאשת פוטיפר, לחטא. יוסף החליט שהוא עוזב את דרך יעקב, והולך לדרכו. הוא הבין שהוא נדחה ועל כן אין לו כוחות לעמוד בנסיון.
ברגע הקשה נאמר: "ואין איש מאנשי הבית שם בבית".

חז"ל אומרים כלל (בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד):

אמר ר' לוי: בכל מקום שנאמר "אין לה" - הוה לה, "ותהי שרה עקרה אין לה ולד" - הוה לה, וה' פקד את שרה וגו'". "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים" - והוה לה "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו'". "ציון היא דורש אין לה" - והוה לה "ובא לציון גואל", "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי".

כל מקום שנאמר אין - אז יש1!
גם כאן, על המילים "אין איש מאנשי הבית", דרשו חכמים (זוה"ק ח"א ויחי, רכ"ב ע"א, בתרגום):

מה כתוב: "ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית", פסוק זה כך היה צריך להיות: "ואין איש בבית", מהו "מאנשי הבית"? אלא לכלול דיוקנו של יעקב שהיה שם, ונמצא שם, ומשום כך, "מאנשי הבית", אבל איש אחר היה שם.

ברגע המכריע רואה יוסף את דמותו של יעקב (סוטה ל"ו ע"ב):

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות.

יוסף רואה את דמות דיקנו של אביו ומבין שהוא חלק מהשבטים. הבנה זו נתנה לו כח להתגבר ולומר: אני שייך, אני חלק מהאומה הישראלית.
ברגע הזה הבין יוסף שהוא לא נדחה, שכל בני יעקב שייכים לדרכו. מכאן ואילך הכל מתגלגל עד לירידת ישראל למצרים.

מה אנו לוקחים איתנו מן הפרשה?

הענין הראשון הוא היחס למחלוקות ולבירורים.
דרכנו היא להשתדל להיות מאלו המרבים שלום בעולם. אולם, חשוב לזכור, שדרך זו לא פוגעת בעובדה שיש לנו דרך. אנו צועדים בדרך שהתווה הרב קוק, ויש לנו אמירה בתחומים רבים. ועם זאת - אנו בשלום עם כל הדרכים האחרות.

במבט לאחור קל לומר זאת, אך לפעמים, תוך כדי המחלוקת - קשה מאוד לראות שלכולם יש נקודת אמת, ואז מגיעים עד כדי "ולא יכלו דברו לשלום".
דוגמא לכך זו המחלוקת בין החסידים והמתנגדים.
הגר"א לא הסכים להיפגש עם בעל התניא ולשמוע את דבריו. היתה זו מחלוקת קוטבית קשה מאוד. בשולי המחנה זה הגיע עד הלשנה על בעל התניא שגרמה לישיבתו בכלא. "לא יכלו דברו לשלום".
היום, לאחר מאות שנים, אנו מבינים שלשני הצדדים יש עוצמה ושניהם חשובים בבנין האומה הישראלית.
אולם בזמן המחלוקת היתה זו מחלוקת קוטבית ביותר, שכן כל אחד מהצדדים לבדו יכול היה להמיט אסון על עם ישראל.
התפיסה הליטאית האליטיסטית היתה יכולה לגרום לריחוק של רבבות עמך ישראל מן התורה.
החסידות, מצד שני, היתה יכולה להתרחק מאוד מהתורה אילולא שהיו לה מתנגדים ששמרו עליה בגבולות ההלכה והתורה2.
כיום המחלוקת שככה. שתי הקבוצות חיות יחד, וכל צד קיבל מהשני ערכים מסויימים. היום הליטאים קיבלו ערכים חשובים של חיות ועבודת ה' מן החסידים, והחסידים קיבלו ערכים של דקדוק בתורה ובהלכה.

דרכו של הרב קוק היא להבין שהאמת כלולה מכל הקבוצות והדעות יחדיו. אולם יחד עם זאת - חשוב להכיר ולדעת את דרכנו בצורה ברורה.
לפעמים זה נראה שלציונות הדתית אין באמת דרך. אלו הם אנשים נפלאים, מלח הארץ, אבל בעצם הם משהו באמצע, לא ברור. לפני בחירות זה בולט מאוד בכך שכל מפלגה מתהדרת בנציג מהציונות הדתית שנועד למשוך את הציבור למפלגה זו. כביכול אין דרך ברורה ואמירה ברורה. גם חסידויות שונות משקיעות מאמצים רבים במשיכת בני הציונות הדתית אל שורותיהן.
כלפי חוץ נראה שאין לנו דרך ברורה וכל אחד יכול למשוך אותנו לכיוונו.
אולם אין זה כך. יש לנו דרך, והדרך היא - לכלול את כל הדרכים כולן. בספריה שלנו יש ספרים של הרב קוק, יחד עם ספרים של הרב שך. הרבי מלובביץ' והרב עובדיה יוסף. כל הספרים נמצאים אצלנו.
נסו לשאול חב"דניק אם יש לו "אורות" בספריה שלו, או יביע אומר, או אבי עזרי (של הרב שך).

הבירור בין הדרכים הוא נוקב וקשה. יש לעם ישראל דרך, והדרך מורכבת מיסודות שונים. ליוסף יש מה לומר וכך גם ליהודה. בראשית הדרך יש בין הדרכים השונות מלחמה, עד חיים ומוות. אך בהמשך - "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל ל"ז, י"ז).

הבירור הוא נוקב, כיון שיש לנו אמירה גדולה. לכן גם הבירור הזה נמשך זמן רב. עשו כבר השלים את כל דרכו, ויעקב עדיין עוסק בבירור. יש כאן דרך מורכבת שצריכה להתברר ולהופיע בצורה שלמה, ולכן היא לוקחת זמן רב.

הערך הראשון שיש ללמוד מן הפרשה הוא הצורך בבירור ובבניית דרך גדולה המורכבת מכל הדרכים כולן, בשלום ובנעימות.

יש להוסיף שתי נקודות נוספות העולות מן הפרשה.
א. דמות דיוקנו של אביו - השייכות למשפחה.
ברגע הקריטי בו יוסף כמעט ונכשל - עולה לו דמות דיוקנו של אביו. יוסף מבין שהוא שייך למשפחה, להורים, והשייכות הזו מסייעת לו לעמוד בנסיון.
תחושת השייכות היא דבר חשוב מאוד. המעגל הראשון של שייכות הוא המשפחה. יכול אדם להתגלגל בכל מיני מקומות ומצבים - אך דמות דיוקנם של אביו ואמו מלוה אותו ושומרת עליו בצמתים חשובים.
לכן חשוב להשקיע בבניית השייכות הזו. לפעמים נראה שבדור שלנו נשחקה השייכות הזו. ילדים מזלזלים בהוריהם, וחושבים שהם מבינים יותר מהם. כביכול אנו המצאנו את הגלגל...
אין זה כך! השייכות למשפחה ולמסורת היא דבר חשוב שיש להשקיע בבנייתו. המחשבה של יוסף שלא יהיה שייך לשנים עשר השבטים - גרמה לו לחזור בו ולעמוד בנסיון הקשה.

ב. יחס שוה לבנים.
מהצד השני, אמרו חכמים (שבת י' ע"ב):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

אמנם כבר לאברהם נאמר שבניו ירדו למצרים, אבל התהליך הזה התגלגל בעקבות השינוי שעשה יעקב בין יוסף לאחיו.
זו אמירה להורים: אל תשנה את היחס בין הבנים. בעומק הדברים, הכוונה היא: אל תצייר לעצמך איך הבן שלי אמור להיראות. אם אתה עושה כך - הרי כשהבן זז מהתבנית שאתה יצרת עבורו - אתה פוסל אותו וחושב לעצמך: "עם הבן הזה יש לי בעיה...". לבן ש"הולך בתלם" - אתה קונה כתונת פסים. הילדים חשים בכך וזה יוצר נזקים גדולים.
לכן אל תשנה. לכל בן יש ענין משלו ויעוד משלו, וכל אחד הוא עולם בפני עצמו. אל תחשוב שאתה יכול להכריע מי מהם טוב יותר ולהעדיף אותו על פני השני.

שני יסודות בבנין המשפחה בפרשתנו - האחד להורים - לא לשנות בין הבנים. סטיה מיסוד זה גרמה נפילה קשה.
השני - לבנים: בנו את השייכות שלכם למשפחה. יסוד זה סייע ליוסף לקום ולעמוד בנסיון.

ועיקר הפרשה הוא הבירור הנוקב במשפחת יעקב, שבסופו נבנתה דרך הכוללת את האחים כולם, בשלום ובמישור.






1 ראה על כך בספר "לחיות עם פרשת השבוע", עמ' 168.
2 בספרי החסידות אפשר למצוא דברים רחוקים, שהבנתם בצורה פשוטה יכולה להביא לדרך שאין בה תורה ומצוות.



-------------------------------------------------------------------------------------------