פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בא הרב יהושע ויצמן ג' שבט תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - בא - היתרון שבחסרון


חז"ל מלמדים אותנו, שהתורה היתה צריכה להתחיל מהפרשה שלנו (רש"י בראשית א', א'):

בראשית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.

כך נאמר בפרשה (שמות י"ב, ב'):

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

פסוק זה נמנה על ידי הרמב"ם כמצוה (מצות עשה קנ"ג):

והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים".

כאן נמצא היסוד של התאריך העברי.

זה דבר מדהים. התאריך הוא לכאורה דבר שאנו צריכים להיות שותפים בו לאומות העולם. אנחנו כותבים צ'קים, קובעים פגישות. אי אפשר לקבוע עם נשיא ארצות הברית בי"ג בשבט ה'תשע"ו... התאריך הוא הבסיס לקשר עם כל אדם על פני האדמה. ובכל זאת יש לנו תאריך עברי, מיוחד לישראל. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"1. התאריך הוא לנו, מיוחד לישראל.
הרי הירח זז לכל האומות בשוה, וכך גם השמש. מה מיוחד בנו? מהי הנקודה המיוחדת בתאריך העברי, ומדוע זו מצוה מן התורה?

ננסה לעמוד על משמעות התאריך העברי, ועל מה שאנו יכולים לקחת ממנו, בבחינת "לחיות עם פרשת השבוע".

התאריך העברי מתחלק לשלוש נקודות מרכזיות: השבוע, החודש והשנה.

השבוע. בעשרת הדברות נאמר (שמות כ', ז'):

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

דרשו חכמים במכילתא, (מובא ברמב"ן על הפסוק):

ובמכילתא (כאן): רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם.

אצל האומות, לכל יום יש שם בפני עצמו, שאינו קשור לימים שלפניו ושלאחריו: Sunday, Monday וכו'. ישראל - מונים לשם שבת.
השבוע שלנו הוא שבוע ישראלי, שלא נמנה את הימים כדרך שהאומות מונות.

החודש. "מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה" (סוכה כ"ט ע"א). החודשים הישראליים מיוחדים בכך שהם על פי הלבנה, וגם כאן נאמר: "לכם", זה מנין מיוחד לישראל ולא לאומות.

השנה. על ראש השנה נאמר (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

ה"לכם" כאן מיוחד ביחס לכל המועדים. בכולם נאמר (ויקרא כ"ג, ז', ועוד רבים שם):

מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם...

ה"לכם" מתייחס לקדושה של החג. רק בראש השנה נאמר "לכם" ביחס לתאריך. התאריך של ראש השנה מיוחד לנו.
דבר זה בולט בספר הכוזרי (מאמר ראשון, מ"ג-מ"ז):

...נביא זה הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם, וכיצד התיחשו האנשים שלפני המבול אל אדם, ואיך היה המבול, וכיצד התיחשו שבעים האומות אל שם, חם ויפת בני נח, איך נפרדו הלשונות, והיכן התישבו בני האדם, וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים, ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו.
אמר הכוזרי: אף זה תמוה, האמנם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם?
אמר החבר: אכן, רק למנין זה אנו מונים, ואין מחלוקת בזה בין היהודים למן ארץ הכוזרים ועד לארץ כוש.
אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם?
אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה, ופרוטן פורש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח, ואחרי כן עד שם ועבר, ומהם עד אברהם, ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה. אישים אלה היו לפי סדר יחשם הנמשך ללא הפסק כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו, ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים שלא היו כי אם כקלפה לגרעין ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר הענין האלוהי בהם, ולכן נמנה המנין לפי האלוהיים לבד, כל אלה היו יחידים לא קבוצים, עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכולם היו ראויים לענין האלוהי, ואז נגלתה האלוהות בקבוץ ומאז נמנה המנין לפיהם. מונים אנחנו שנות הקדמונים לפי מה שנמסר לנו בתורת משה ע"ה ויודעים אנו מה שהיה ממשה ועד היום הזה.

הדו שיח הזה דומה לאדם ששואל את חברו:
אתה יודע מה השעה?
כן.
אז מה השעה?
למה החבר לא ענה מיד מהו התאריך שלנו?
ועוד? כשהחבר אומר את התאריך, הוא מתחיל לספר סיפורים מאדם הראשון ועד ימינו. האם זו התשובה לשאלה מה התאריך היום? לשם מה יש צורך לספר את כל הסיפור איך זה התחיל?
אלא, שהשאלה של החבר איננה: "מה התאריך", אלא: איך זה יכול להיות שרק אתם מונים מימות אדם הראשון, והרי הוא אב לכל העולם? כולנו באנו מאדם הראשון, למה רק אתם מונים את השנים מימות אדם הראשון?
והתשובה היא, שהתאריך קשור לענין האלוקי, ולכן הוא שייך רק אלינו, וכפי שנפרט בהמשך.

השבוע
מנין הימים לשבת מלמד אותנו שיש תהליך בבריאה.
משל למה הדבר דומה? שני סוגי לוחות שנה יש, לוח קיר ולוח כיס.
בלוח קיר - כל יום שעובר - תולשים אותו והוא נעלם. בלוח כיס - האדם הולך עם כל השנה בכיסו.
אומות העולם הם כלוח קיר. כל יום עומד לעצמו, ועל כן יש לו שם בפני עצמו. אין קשר בין הימים.
אנו רואים בימים תהליך. כל יום בנוי על היום הקודם. השני על הראשון והשלישי על השני וכך הלאה.

לקראת שבת לכו ונלכה
כי היא מקור הברכה.

השבת קושרת את כל הימים, הצועדים לקראת יום שכולו שבת. הבריאה היא תהליך. יש בורא לעולם ולכן יש מגמה לעולם. אנו בונים תהליכים, ולא חושבים שכל יום וכל דור וכל אדם עומד בפני עצמו. כל הימים והאנשים קשורים יחד לבנין גדול.
אנו צועדים לקראת השבת, כי היא מקור הברכה. היא מקור הכח ואנו הולכים לקראתה. כמו אברהם, ש"בא וכל ימיו עמו", גם אנו באים עם כל הימים. אין יום שהוא חסר משמעות, שאיננו חלק מהתהליך. אין יום שנתלש ונעלם. כל יום בונה את הנדבך המיוחד לו בנפש ובעולם.

החודש
בניגוד לשבת, שהיא "קביעא וקיימא" (פסחים קי"ז ע"ב), החודש, כשמו, מתחדש כל הזמן.
החודש איננו קבוע, אלא תלוי בבית הדין שיאמרו: "מקודש מקודש" ובעדים. "מקדש ישראל והזמנים" - "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מ"ט ע"א).
אנו מונים ללבנה המתחדשת, ויש לכך משמעות עמוקה.
ראשית, עצם ההתחדשות. הלבנה כל הזמן עולה ויורדת, מגיעה לשיא ושוב מתמעטת וחוזרת ומתמלאת.
אולם יש בכך ענין עמוק יותר, שמבואר בחסידות. הלבנה מלמדת אותנו את היתרון שבחסרון.
במדרש מובא (בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד):

"ותהי שרי עקרה וגו'", אמר ר' לוי: בכל מקום שנאמר אין לה הוה לה, "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", הוה לה: "וה' פקד את שרה וגו'". "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים", והוה לה: "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו'". "ציון היא דורש אין לה", והוה לה: "ובא לציון גואל", "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי".

כל מקום שנאמר אין - אז יש2. גם ההיפך נכון - כל מקום שיש - אז אין.
בכל מקום שכתוב "אין", דורשים חכמים מה יש שם בכל זאת.
כי כשאין - אז מה יש? כשאין, אז האדם מצפה, מייחל, מתפלל, מתחבר, משתוקק. הציפיה לישועה גדולה מהישועה בעצמה. כשאין, אז אנו יכולים להתחבר לדברים הגדולים ביותר, ויש לנו הרבה. אנו מתחברים ליש הגדול ביותר.
כשיש - זה תמיד בגודל טבעי, וזה נראה קטן.
הישועה עצמה נראית תמיד קטנה יותר מהציפיה אליה. אנו חיים בדור ענק - ומקטרים בלי הפסקה. אלפי שנים חיכה עם ישראל לראות את הדור הזה. אנו חיים בתקופה מדהימה מכל הבחינות - וחושבים שהיה אפשר לעשות את זה הרבה יותר טוב.
הציפיה היא לשלמות המלאה ביותר. הישועה עצמה כשמגיעה - היא חלק מהמציאות וזה נראה לנו קטן.
כשאין - נפגשים עם הקב"ה. החסרון מביא ליתרון עצום - למפגש עם הקב"ה. מה יש יותר מזה?
החסרון של הלבנה מבטא את ישראל. אנו המעט מכל העמים, וההתמעטות הזו מביאה אותנו לצפות ולייחל, לעלות ולצפות, להיות כל הזמן בהתחדשות.
החמה, לעומת הלבנה, איננה מתחדשת. היא נמצאת בצורה מלאה או שאיננה נראית כלל. כל האומות - עולות וממלאות את העולם, וכשיורדות - נעלמות. אנו עולים ויורדים - ושוב עולים.

השנה.
כפי שראינו, הכוזרי מבאר את החידוש בכך שאנו מונים לאדם הראשון. מהו הרגע שבו אדם הראשון התחיל למנות את השנים.
לצורך הענין, נתאר לעצמנו שאדם הראשון נוצר בדרך של התפתחות3. מהו הרגע שבו הגדיר האדם את עצמו כאדם? מה קרה שם? נפל לו הזנב?
התשובה של הכוזרי היא, שהרגע הזה הוא רגע המפגש עם הענין האלוקי (בראשית ב', ז'):

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה...

איננו יודעים איך זה קרה בדיוק. ברור לנו שהקב"ה לא ישב מול תנור, ערבב חול מארגז החול, הכניס לתנור "ויצא האדם הזה"... איך זה קרה? יכולות להיות הרבה אפשרויות, וזה לא כל כך חשוב. אולם מה עושה את האדם לאדם? השלב השני:

...וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כאן נוצר האדם. זה הרגע שבו התחיל האדם להיות אדם, ואז התחיל למנות את השנים.
לשם מה מנה אדם את השנים? הרי הוא לא כתב צ'קים...
אדם הבין שיש ענין אלוקי, יש עתיד לבריאה, יש יעוד. יש מטרה לבריאה ויש לשם מה למנות את השנים.

אם העולם הוא קדמון, הרי שהוא היה תמיד ויהיה תמיד. איננו צועדים לכיוון מסויים. אך אם יש בורא - יש מטרה שלשמה העולם נברא.
על כן ראש השנה הוא: "לכם". יום זה מבטא את המפגש שלנו עם הענין האלוקי.
אומות העולם הן תוצר של העפר מן האדמה. על כן אין הן מונות לבריאת האדם, לרגע שבו היה האדם ל"נפש חיה". זה הרגע שבו הוטבעה באדם הסגולה האלוקית, ומשם אנו מונים. לאומות אין קשר לרגע זה, והן אינן מונות לו.
אנו מונים היום 5776 לרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים". לרגע שבו נוצר היעוד של הבריאה. אנו צאצאי הרגע הזה, שממנו עברה הסגולה מאדם לנח ולאברהם ועד לבני יעקב.
האומות מונות מליוני שנים, וכל המוסיף הרי זה משובח. זה מנין ליצירת ה"עפר מן האדמה", ואפשר למנות לו כמה שרוצים. אין לנו קשר למנין זה, כי אנו שייכים לשלב השני, של נשמת החיים שניתנה לאדם.

נעמוד על כמה ערכים שאנו צריכים ללמוד מהתאריך העברי.
א. השבת והחודש יוצרות את החיבור בין היסוד הקבוע והיסוד המשתנה.
מצד אחד השבת, קבועה וקיימת מבריאת העולם ועד היום. התשתית קבועה ולא משתנה. התשתית היא ביטוי לדברים הקבועים בחיים - הלכה למשה מסיני, קשר להורים ולמשפחה, חיבור למסורת. אלו דברים קבועים ולא משתנים.
לעומתה החודש, מלמד כיצד חיים את הערכים הקבועים הללו בזמנים משתנים. כשיש התחדשות של ערכים, של מכשירים ושל עולמות. החיבור בין השבת והחודש מלמד כיצד חיים ערכים קבועים בעולם משתנה.

ב. השנה מחברת אותנו לאדם הראשון. הרב קוק זצ"ל כותב על עם ישראל (אגרות ראי"ה ח"ג, אגרת תשע"א):

שומע הוא את דפיקת השעות והרגעים מתוך רגשת הרת עולמים של נצחי נצחים...

שעון תלוי על הקיר, והוא מתקתק בכל רגע. בכל שעה - האורלוגין מצלצל. אנו שומעים את התקתוקים הללו - מתוך חיבור לנצח. אנו חיים את הרגע, מתוך מבט של חיבור לנצח - מימי אדם הראשון ועד הנה. הרגע הנוכחי אינו מנותק ממה שלפניו ושאחריו. אנו תמיד באמצע, בין ראשית הבריאה ותכליתה. כל הימים והשעות והימים והחודשים והשנים - נקווים "במעין הנצח" (שם). מתוך מבט היסטורי כזה, אנו רואים את תזוזת מחוגי השעון.

אנו מבינים שיש לנו אחריות עצומה על הדור. אנו צריכים להוביל הלאה, להית שותפים להעברת המסרים מהדורות הקודמים אל הדורות הבאים.

ג. נצחיות ישראל. אנו מונים לאדם הראשון כי אנו התחלנו מאדם הראשון ואנו נגיע עד סוף כל הדורות. המנין שלנו מקיף את כל הבריאה.
האומות מתחילות בנקודה מסויימת באמצע, והולכות בנקודה מסויימת אחרת. אין להן הסתכלות על כל הבריאה. רק עם ישראל רואה את כל הבריאה, מספר סיפורים על אדם הראשון, ונבואות על אחרית הימים.

המצוה לחשב חודשים ושנים, היא לחיות את התאריך העברי בשבוע, בחודש ובשנה.
המצוה הזו קוראת לנו להתחדש תמיד.
המצוה הזו קוראת לנו מתוך החסרון - להשתוקק ולצפות, להבין שכשאין - אז יש.
המצוה הזו קוראת לנו לחיות את השנים, את הסקירה הרחבה מאדם הראשון ועד סוף כל הדורות.
המצוה הזו מרוממת, על ידי התאריך, את החיים, את השעות והרגעים, לרגשת הרת עולמים של נצחי נצחים.






1 עי' בזוה"ק ח"ב בא, ל"ט ע"ב: "אמר רבי יהודה: לכם תרי זמני למה...".
2 עי' ב"לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 168.
3 עי' באורות הקודש ח"ב עמ' תקל"ז, ובאגרות ראי"ה ח"א אגרת צ"א וקל"ד, ואכמ"ל.



-------------------------------------------------------------------------------------------