פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת חוקת הרב יהושע ויצמן ב' תמוז תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - חוקת - הנצחון כבר כאן!


בפרשת חוקת מתחילה ההנהגה של ארץ ישראל.
אחת מהפרשיות שבהן מופיע בצורה ברורה המעבר מהנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל היא פרשת "מי מריבה", וכבר עמדנו על הדברים בעבר (לחיות עם פרשת השבוע ח"ב עמ' 238).
ביטוי מרכזי נוסף למעבר להנהגת ארץ ישראל הוא המלחמות. בסוף הפרשה אנו פוגשים את המלחמות הראשונות של עם ישראל, נגד שני מלכי האמורי - סיחון ועוג.
ההנהגה בתוך עם ישראל צריכה להיות בדיבור ולא במקל. בנועם ולא בחובלים. אך ההנהגה כלפי אומות העולם הנלחמות נגדנו - צריכה להיות בעוצמה ולא בחולשה.

בזוה"ק (ח"ב בשלח, נ"ב ע"ב, בתרגום) עומדים חכמים על הבחנה חשובה:

ואמר רבי יצחק: לא מצאנו מי שחיזק לבו לגבי הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי: סיחון ועוג גם עשו כך. אמר לו: לא כך, הם לגבי ישראל התחזקו, אבל לגבי הקב"ה לא כמו שחיזק פרעה את רוחו לנגדו, והיה רואה כל יום גבורותיו ולא היה שב.

סיחון ועוג נלחמו נגד המציאות הישראלית, נגד מה שעם ישראל בא למסור לעולם. ומאז ועד היום נמשכות המלחמות נגד ישראל.

ההבחנה הזו עולה משני פרקים סמוכים בתהלים:
בפרק קל"ה אנו אומרים (י'-י"ב):

שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן. וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.

ואילו בפרק קל"ו אנו אומרים (י"ז-כ"ב):

לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

בפרק קל"ו לא מוזכרים מלכי כנען. מדוע?
הפרק הראשון עוסק במתנות המיוחדות שנתן הקב"ה לעם ישראל. סיום הפרק (י"ט-כ"א):

בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה' בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה'. בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה' יִרְאֵי ה' בָּרֲכוּ אֶת ה'. בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּיָהּ.

גם ארץ כנען על ל"א המלכים שבה היא מתנה גדולה שנתן הקב"ה לעם ישראל.
פרק קל"ו עוסק בגבורתו של הקב"ה בעולם. סיום הפרק (כ"ה-כ"ו):

נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

המלחמה נגד מלכי כנען, שלא היו מלכים כל כך גדולים, לא מראה את גבורתו של הקב"ה, ולכן לא מוזכרת בפרק קל"ו.
בכל מלחמה יש שתי בחינות. יש מלחמה מול הקב"ה, שבה מראה הקב"ה את גבורתו, ויש מלחמה מול עם ישראל.

במזרח התיכון אנו פוגשים מלחמה נגד עם ישראל, נגד הופעת עם ישראל בארצו.
האיחוד האירופי, לעומת זאת, מבטא את המלחמה הדתית, את הנסיון של הנצרות להילחם נגד מלכות הקב"ה בעולם. המלחמה נגד ישראל במקרה זה היא כמייצגים את מלכות ה' בעולם.

מתוך כך, נתייחס לשני אירועים שהיו לאחרונה.
א. לצערנו, שוב הכה בנו הטרור. הלל אריאל הי"ד מקרית ארבע ומיכאל מרק הי"ד מעתניאל.
שוב אנו מהרהרים בדרך הנכונה שבה יש להיאבק בטרור, ושוב אנו נזכרים בדבריו של הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג):

...מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה... ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים.

המכה האנושה שאנו חשים כיום היא מכת הטרור. הרב בדבריו מתייחס למכת הכפירה, שהיא המקור לכל המכות שבאות אחריה. הכפירה לא מאפשרת לעם ישראל להופיע כפי שראוי לו, בשיא תפארתו, והחולשה הזו נותנת לאויבינו מקום להילחם בנו.
התרופה למכות הללו היא נשמת התורה. נשמת התורה תתן כוחות להתמודד עם הכפירה. כשעם ישראל יהיה שלם באמונתו ובדרכו - מי מאויבינו יוכל לעמוד מולנו?

עלינו להבין, שהמצב של עם ישראל תלוי בנו. אם אנו נהיה חזקים בדרכנו ובאמונתנו - הדברים יתגלגלו לטובה בדרכים שאנו לא יכולים לשער.

השבוע היתה לי חויה מיוחדת בענין זה.
דיברתי עם תלמידים שעתידים להגיע לישיבה בע"ה בשנה הבאה, ואחד מהם שאל אותי - מהו לדעתי הפתרון לסכסוך עם אויבינו.
אמרתי לו, מה שאנו אומרים בישיבה פעמים רבות1, על בסיס הפסוקים בספר בראשית (פרק ל"ו). כשיעקב מגיע מחרן, אין מקום בארץ ישראל ליעקב ולעשו, ולכן עשו עוזב (בראשית ל"ו, ו'):

וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

והרי עשו גר בארץ, כל משפחתו ורכושו מהארץ, מדוע הוא עוזב ונותן ליעקב את הארץ? והסברתי, שכשיעקב בטוח בדרכו ובצדקתו - עשו מוצא את הדרך ללכת מכאן.
כך גם בדורנו - אם אנו נהיה נחושים בישיבתנו בארץ - הערבים ילכו מכאן ויחפשו להם מקום אחר.
עוד המילים הללו על שפתי, ואני חושב - הרי זה קורה עכשיו, בזמן אמת.
את השיחה הזו אמרתי עשרות ומאות פעמים, ובכל פעם חשבתי לעצמי - הרי בעצם זה לא הגיוני. מה פתאום שהערבים ילכו להם מכאן? לאן הם ילכו פתאום? למה שהם יקחו את כל רכושם וילכו? אבל המשכתי לומר זאת, כיון שכך עולה מדברי התורה, וזה יותר חזק מכל המחשבות שלנו.
אך כעת מתברר שזה קורה. מיליוני ערבים עוזבים את המזרח התיכון ונודדים לאירופה ולארצות הברית. שוב מרגישים את החויה המיוחדת של החיים בדור שלנו, שבו רואים מול העיניים תופעות שאנו קוראים עליהן בתורה. מתקיים בנו "וילך אל ארץ - לגור באשר ימצא". מה יש למוסלמים לחפש בבריסל, בברלין, בפריז או בלונדון? אין זו מולדתם, ואין זו ארצם. ובכל זאת - הם הולכים לשם.
מסתבר, שלא צריך שכל העם יאמין בדברים. די בכך שציבור אחד נחוש, מאמין וחזק בדרכו - כדי שאמונתם תניע את גלגלי ההיסטוריה.

החויה הזו צריכה לחזק אותנו בדרך האמיתית שהתורה מכוונת אותנו בה. להתחזק בתורה ובמיוחד בנשמת התורה. איננו יודעים כמה עוד נדרש כדי שנשמת התורה תרפא את מכתנו האנושה. יתכן שאתה, שקורא עכשיו את הדברים, יכול להיות זה שיטה את הכף לכיוון החיובי (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד):

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר "וצדיק יסוד עולם".

אם חפצים אנו להשפיע על התהליכים שמתרחשים, אנו צריכים להטות את הכף - להתחזק בתורה, בנשמת התורה, בתורת ארץ ישראל, וכך נוכל להשפיע באמת על מה שקורה.

ב. ענין נוסף שהיה השבוע, ונדחק מעט אל השוליים, הוא חתימת הסכם הפיוס עם טורקיה.
לצערנו, שוב אנו רואים שעם ישראל לא מבין מספיק שיש לו שליחות. אנו כאן כדי לומר משהו, אנו נלחמים למען ערכים מסויימים. יש לנו תפקיד בין האומות.
טורקיה היא מדינה שיש בה הרבה רוע. היא תומכת בטרור, היא טובחת את אויביה הכורדים בלי הבחנה. האם אנו רשאים לכרות הסכמים איתם? האם אין זה סותר את המסר המוסרי שאנו באים לומר לעולם?
בנוסף לכך, ההסכם משפיל את מדינת ישראל בכך שהתחייבנו לשלם פיצויים למחבלים שפגעו בנו. זוהי פגיעה בכבוד הלאומי, ואין זה דבר קל. על כבוד לאומי מותר לצאת למלחמה (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"א):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה... ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

כבוד לאומי עלול לעלות בנפשות. פגיעה בכבוד הלאומי מחזקת את אויבינו ואת המוטיבציה שלהם לפגוע בנו.

אך יש בזה ענין נוסף. אמר החכם (קהלת ט', ט"ז):

וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים.

יש לנו מה לומר לעולם. כשאנו נמצאים בצד המסכן והחלש - לא שומעים אותנו. כשאנו רוצים להגיע להסכם בכל מחיר, גם במחיר התבזות שלנו, וגם במחיר כריתת ברית עם הרוע והרשע - אנו נדמים כחלשים ודברינו אינם נשמעים.
עם ישראל לא בא לארץ ישראל כדי לשרוד. יש לנו חזון. נראה שמנהיגינו איבדו את החזון, והם חושבים רק על הישרדות.
כשיש חזון, יש מסר שאנו רוצים להשמיע לעולם. אסור לנו לפגוע ביכולת שלנו להשמיע את המסר הזה. אסור לנו להיות חלשים, כיון שיש לזה מחיר כבד. מוסרי וגם בטחוני. כשאנו אומרים שאנו "חייבים הסכם", הצד השני יודע את זה, והמחיר עולה. אסור לנו להתבטא בצורה של חולשה, של צורך נואש בהסכמים.
אל לנו לשכוח את התפקיד של מדינת ישראל בקרב העמים. כדי למלא אותו אנו צריכים להופיע בעוצמה, ולעורר כבוד בעיני העמים.

אין אנו מושכים בחוטים המדיניים. אין לנו אלא את בית המדרש ואת התורה. אך אין זה דבר קל. יש לכך ערך גדול מאוד.
בילקוט שמעוני על הפרשה (רמז תשס"ד) מובא:

"ראה החלותי תת לפניך את סיחון וגו', ויקח ישראל את כל הערים האלה", זה שאמר הכתוב: "תן לחכם ויחכם עוד", זה משה. אמר לו הקב"ה: "ראה נתתי בידך את סיחון", עד עכשיו לא עשו מלחמה ואמר ליה "נתתי בידך", אלא נטל הקב"ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה, אמר ליה: כל זמן שהיו אלו קיימין והיו עמהם - היו נוצחין, עכשיו הרי הן מסורין בידך, עמוד ועבור, שנאמר: "קומו ועברו לכם את נחל זרד".

הנצחון על סיחון ועוג התחיל בכך שהקב"ה כפת את שרי האומות הללו והשליכם לארץ. המלחמה שאנו נלחמים איננה מול האומות בלבד, אלא מול שרי האומות. המלחמה מולם היא רוחנית. מלחמה כזו נעשית בבית המדרש. כאן אנו צריכים לחזק את כח העמידה של עם ישראל, את הכבוד הלאומי - את כל הצדדים שמקורם בעולם הרוחני.
ככל שנתחזק בצד הרוחני - בתורה, באמונה בה', באמונה בנצח ישראל, באמונה בקישור שלנו לארץ ישראל - כך ננצח את המלחמה הרוחנית, והתוצאות על הקרקע יתרחשו מאליהן, כפי שאנו זוכים לראות בעינינו.






1 ראה בהרחבה בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 139.



-------------------------------------------------------------------------------------------