פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת שופטים הרב יהושע ויצמן ד' אלול תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - שופטים - עגלה ערופה לימינו


פרשת שופטים מתארת את המנהיגות של עם ישראל. בהקשר לכך נתבונן בפסוקים האחרונים של הפרשה - פרשת עגלה ערופה (דברים כ"א, א-ט):

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

"זקניך ושופטיך" הם הדיינים של בית הדין הגדול. הם נדרשים לצאת מלשכת הגזית, כדי לטפל במקרה שיש חלל באדמה שלא נודע מי הכהו. הם לובשים בגדי עבודה ומתחילים למדוד בהרים ובגאיות את המרחק לערים הסמוכות, כדי למצוא את העיר הקרובה. כשנמצאה העיר הקרובה - באים זקניה, לוקחים אחריות על המקרה, ואומרים: "ידינו לא שפכו...".

נראה, שלפרשה זו יש מטרה חשובה שעולה מסיפור מזעזע שמובא בגמרא (יומא כ"ג ע"א):

תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר: "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך", אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר (מלכים ב' כ"א): "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה.

הגמרא רואה בביקורת את העובדה שאדם שבנו מת - דואג לטהרת הכלים. זה לא ביטוי לצִדקות, אלא לערכים לא נכונים.
בהמשך שואלת הגמרא על רבי צדוק:

וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא, ועוד "לא נודע מי הכהו" כתיב, והא נודע מי הכהו, אלא כדי להרבות בבכיה.

מדוע רבי צדוק מביא את הפסוקים של עגלה ערופה, והרי אין מביאים עגלה ערופה על ירושלים?! ובכלל זה לא המקרה של עגלה ערופה, שהרי כאן יודעים מיהו הרוצח.
ותשובה הגמרא: "כדי להרבות בבכיה".

כשלומדים פרשת עגלה ערופה ניתן להתפלפל ולדון מתי בדיוק מביאים עגלה ערופה, ומי מביא, ומדוע מביאים. הרבה דברים חשובים ניתן ללמוד מפרשת עגלה ערופה.
אך הגמרא אומרת, שהמטרה של הפרשה לפני הכל זה לזעזע אותנו. כשיש שפיכות דמים - תבכה!
אם יש חלל באדמה - זקני האומה נדרשים לכך, ובשם כל האומה הם בוכים ומטפלים בכך. רצח בישראל הוא טראומה לאומית, שגורמת לסנהדרין לצאת מלשכת הגזית כדי לתקן את הענין.
הפרשה מלמדת את הערך של החיים, ואת המשמעות הנוראית של שפיכות דמים.
דבר זה נכון הן לרצח במזיד והן לרצח בשוגג. הגמרא (מכות ה' ע"ב) לומדת בגזרה שוה, שגם ההורג בשוגג נקרא רוצח, כמו הורג במזיד.
התגובה הראשונה לשפיכות דמים צריכה להיות זעזוע ובכי. אחר כך אפשר ללמוד הרבה דברים חשובים אחרים.

"לחיות את פרשת השבוע" בפרשה זו פירושו להזדעזע ולכאוב את קלות הדעת שבה מתייחסים לערך החיים.
דוגמא לכך הן תאונות הדרכים. ריבוי תאונות הדרכים מוביל להגברת האכיפה וכדומה, אך עלינו להבין שזו טראומה לאומית, וכדי לטפל בה יש לפעול בעיקר ליחס נכון לחיים.
אנו שומעים בכל יום על תאונות דרכים, כך וכך הרוגים וכך וכך פצועים, וכבר זה הופך לענין שבשגרה. אנו לא מזדעזעים. לא חושבים על הסבל הנורא שעובר על המשפחה, על כל פצוע.
מתוך הזעזוע צריך להקפיד על יחס נכון לחיים שבא לידי ביטוי בהתנהגות נכונה בכביש. נהיגה נכונה היא ענין של מידות מתוקנות - סבלנות, נתינת זכות קדימה, לא לעקוף בצורה מסוכנת. הדבר נכון במיוחד לגבי אנשים צעירים, שמעורבים בתאונות יותר ממבוגרים, ודמם סוער בקרבם.
התורה דורשת מאיתנו להכיר בערכם של החיים ולשמור עליהם.

סיפור נוסף בגמרא מעורר למחשבה נוספת בנושא (שבת פ"ב ע"א):

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה, אמר ליה: מאי איזיל לגביה, דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא, אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי, דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה, אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא כל שכן זיל לגביה.
תרגום: אמר רב הונא לרבה בנו: מדוע אינך מצוי לפני רב חסדא, ששמועותיו מחודדות? אמר לו: מדוע אלך אליו, כשאני הולך אליו הוא מלמד אותי ענייני העולם; הנכנס לבית הכסא לא יטרח הרבה, שהמעי יושב על שלש שיניים ועלול להישמט. אמר לו: הוא עוסק בחיי הבריות ואתה אומר ענייני העולם? ודאי שתלך אליו!

רבה רצה לשמוע את שמועותיו המחודדות של רב חסדא על אבות נזיקין ועל נזקי קרן, והוא לימד אותו כיצד יושבים בבית הכסא. לא בשביל זה בא רבה לבית מדרשו של רב חסדא.
אך אביו אומר לו, אדרבה, אם לא הבנת את הערך של הענין - כל שכן שתלך אליו. שמועותיו מחודדות מפני שהחיים חשובים לו. כשם שכל פרט בתורה חשוב - כך גם כל פרט בחיים חשוב. חשוב לשים לב למה שאוכלים, וכיצד יושבים בבית הכסא.
ומכאן למישורים נוספים: חשוב לא להסתכן סתם, לא לחפש הרפתקאות, לא לזלזל בערכם של החיים.

זוהי פרשת עגלה ערופה, המלמדת אותנו את ערכם של החיים ואת חשיבותם.
מתוך הבנת ערכם של החיים, מגיעה אהבת החיים.
לפעמים, בהספדים על אנשים שנפטרו צעירים, חלילה, אומרים: הוא אהב לחיות. הכוונה הרגילה היא, שהוא אהב לבלות, לצחוק, לפצח גרעינים עם חבריו.
אהבת החיים מעין זו מובילה לכך שאין ערך לחיים. אם החיים הם פיצוח גרעינים, אז לא נורא שאדם לא הספיק לפצח עוד כמה ק"ג... אם החיים זה לבלות, אז לפעמים הם מתבלים מהר מידי, חלילה.
אדם שאלו הם חייו וזוהי אהבת החיים שלו - עלול לסכן את חייו בנהיגה או בהרפתקאות אחרות. קצת תחרות, קצת אדרנלין - זה מוסיף קצת צבע וטעם לחיים. כך אהבת החיים מובילה לזלזול בחיים.

התורה מחנכת לאהבה אמיתית של החיים.
הרב קוק זצ"ל כתב בענין זה (אורות הקודש ח"ג, עמ' קל"ו):

חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

אהבת החיים שבאה ממקום חיצוני, מתחרותיות והרפתקנות - איננה אהבה אמיתית. אהבת החיים האמיתית באה מכך שהחיים מובילים לדברים גדולים. החיים ניתנו לאדם כדי שיעשה איתם דברים גדולים, וזה כולל את הנאות החיים.
כשלומדים יותר ויותר תורה מגלים שרצונו יתברך הוא שנהנה מהחיים. התורה מלאה מהערך של ההנאה והשמחה בחיים (דברים כ"ח, מ"ז):

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

יש ממוני המצוות שמנו פסוק זה כמצות עשה, להיות בשמחה. מי שאינו שמח עובר על מצוה מהתורה ועל רצונו של הקב"ה.
רצונו יתברך שנהנה מן החיים הנאה אמיתית, הנאה מהדברים הגדולים שיכול אדם לעשות בחייו. בראש ובראשונה - עבודת המידות, המביאה את האדם לשמחה על כך שהוא מתמודד, שהוא מנהל נכון את חייו.
כשמגיעים לאהבת החיים בצורה האמיתית, אין דבר גדול מזה. ערכם של החיים בצורה כזו, וההישגים שיכול האדם להגיע אליהם גדולים יותר ויותר ממה שמגיע האדם האוהב את החיים בצורתם החיצונית.
אהבת החיים האמיתית מביאה את האדם גם להעריך את החיים. להקפיד על חיים נכונים שלו עצמו, לדאוג לזולתו ולחייו. זוהי אהבת החיים מצד גדולתם וערכם האמיתי.

ודברים נוספים של הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ב, עמ' שפ"ב):

עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.

יש האוהבים את החיים מפני שהם יראים מהמוות. זוהי מדרגה נמוכה. אהבת החיים האמיתית באה מהבנת ערכם, וכך סרה יראת המוות.

אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל...

אחת הדרכים להגיע לאהבת החיים היא על ידי הבנת ערך הכלל. כשמבינים את ערך הכלל, מבינים מהי משמעות החיים של כל אחד בתוך הכלל.
פרשת עגלה ערופה מלמדת כי כשאדם נרצח - זו בעיה של הכלל. החיים של כל אדם ואדם נידונים מתוך יחסם לכלל. מתוך הבנת ערך הכלל מבינים מהו החיסרון שיש כשחייו של אדם נפסקים. אם כל פרט חי לבדו - אין החסרון אלא לעצמו, אך במבט כללי - מותו של אדם זו בעיה לאומית.

אהבת החיים מביאה לשמירה על החיים. הנקודה המרכזית בשמירה על החיים היא עבודת המידות. כך מונעים תאונות דרכים. להיות אדיב יותר, לתת ולוותר, לא לנהוג מתוך מתח אלא בנעימות ובהסתכלות חיובית. לא לראות בכל נהג אויב, אלא להבין שכולנו יחד נמצאים בכביש וצריכים לעבור אותו לשלום.
כשהמידות מזוקקות, החיים מקבלים ערך משמעותי ביותר.

נזכה בע"ה להגיע לאהבת החיים האמיתית, מתוך עמידה על התוכן האמיתי של החיים, לאורך ימים ושנים טובות בבריאות ובשמחה.



-------------------------------------------------------------------------------------------