מוסר"אופס, התחלף דור" - על הפרט והכלל הרב יהושע ויצמן ז' אב תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


"אופס, התחלף דור" - על הפרט והכלל


אנו ממשיכים את ההתבוננות על הדור. יש שינויים שקורים במהלך הדורות, שאפשר להצביע עליהם באצבע, ולראות את הרגע שבו "התחלף דור".
כמה פעמים "זכיתי" לחויה כזו.
הפעם הראשונה היתה לפני כ-30 שנה. באותה תקופה הייתי מעביר מידי פעם שיחות לחיילים במדרשה בחספין, והנושא היה הקשר לארץ ישראל. במהלך השיחה הייתי מגיע לשאול אותם: לפי מה שאתם אומרים על ארץ ישראל, ועל הקשר אליה, למה אתם לא יורדים מהארץ? למה להישאר בארץ?
הם מיד היו קופצים: מה פתאום, ארץ ישראל זה לא רק ענין דתי, אנחנו גם קשורים לארץ ולא נעזוב אותה.
פעם אחת, אחר הפסקה של כמה חודשים, שוב הגענו לנקודה הזאת בשיחה, ושאלתי: למה אתם לא יורדים מהארץ? הפעם התשובה היתה: נכון, מיד אחרי הצבא אנחנו עוזבים.
ניתן היה לראות בעיניים שהתחלף הדור. ירידה מהארץ שנחשבה לחולשה, "נפולת של נמושות", הפכה להיות משהו מקובל, שמדברים עליו.

הפעם השניה היתה לפני כ-20 שנה, בישיבה.
דיברתי עם תלמידים על תורת ארץ ישראל. הייתי רגיל לומר להם שהכוונה היא, שאנו מנסים לחשוף בסוגיות הגמרא את דרכי הנהגת הקב"ה את העולם, ואת הערכים שאיתם מנהיג הקב"ה את עולמו. בדרך כלל כשהייתי אומר את זה, היה לתלמידים ברק בעיניים, מהגודל של הדברים ושל התורה.
פעם אחת, אומר לי אחד התלמידים: למה הנהגת ה' את העולם צריכה לעניין אותי? מה אכפת לי איך הוא מנהיג את העולם? שאלתי את התלמידים האחרים: אתם גם חושבים כך? התברר שכן, כולם מזדהים איתו. אחד הסביר: אני פועל קטן שמכניס בורג למכונה, מה איכפת לי ממדיניות הייצוא של מנכ"ל החברה?
קלטתי שהתחלף דור. דברים שפעם היו מובנים ופשוטים צריכים עכשיו להסביר אותם מהבסיס בהרחבה.

הפעם השלישית היתה בשיחה לפני תלמידים בישיבה תיכונית בנושא חירות. הייתי רגיל להביא את סיפורו של אנטולי שרנסקי, ואת נאום הסיכום שלו במשפט שהתקיים ברוסיה, שהתפרסם בספר שכתבה אשתו, "הביתה":

אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו לשופטים ופונה לאחיו לאוניד:
"... אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית יומתק גזר הדין... לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה אבל אין זה כך. אני שמח שחייתי ביושר עם עצמי. מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני גם לא כשאיימו עלי במוות...
וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: 'לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: "אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש".

הייתי רגיל לשאול את התלמידים: השופטים מתרווחים בכורסאותיהם, בחוץ מחכה להם מכונית וולגה להסיעם הביתה. מולם עומד שרנסקי, מוקף שוטרים ואסור באזיקים - מיהו בן חורין ומי בכלא?
והתלמידים היו עונים: השופטים הם בכלא, אמנם גדול ורחב ידים, אבל זה כלא. שרנסקי הוא בן חורין האומר את מה שהוא מאמין וחי על פי אמונתו, וכך היינו מדברים על חופש הדעת שהוא החופש האמיתי.
פעם אחת שאלתי את השאלה, וכל התלמידים ענו פה אחד: שרנסקי בכלא והשופטים בני חורין. הם יכולים ללכת לאן שהם רוצים והוא אסיר. שוב, קלטתי שהתחלף דור. היחס לחירות, לחופש הדעת - השתנה מול העיניים.

נראה, שאחת הנקודות שמאפיינות את הדור הזה הוא: האני הוא במרכז.
לפני שנים היו מדברים על הכלל, ועל אידיאולוגיה שאדם חי למענה. היום ההתרכזות היא באני הפרטי ולא באידיאולוגיה. בכלל, המושג "אידיאולוגיה" הפך למשהו שלילי. גם רבנים וראשי ישיבות רואים באידיאולוגיה משהו מיושן. היום כל אחד יש לו החיים שלו, ואין כבר "אידיאולוגיה".
הדבר הזה מתבטא ביחס למושגים נוספים.
בצעירותי, המילה "פינוק" היתה מילה שלילית. "מפונק" זו היתה מילת גנאי לאדם. היום כשמישהו אומר שהוא "פינק את החבר'ה" זה דבר טוב.
פעם אדם גאוותן היה מגונה על מידותיו המקולקלות. היום עומד ראש העיר ואומר: אני גאה בכך שבנינו והרחבנו...
כך היחס למושג המשפחה. יצא לי פעם, עוד כרווק, לעשות מילואים. היתה איתנו קבוצת חיילים שעמדה להשתחרר מהצבא, ואחד מהם עמד להתחתן מיד אחרי השחרור. כולם לעגו לו: השתגעת? להיכנס לכלא מיד אחרי השחרור? אתה לא רוצה לראות קצת את העולם לפני שאתה מקים משפחה?
שאלתי אחד מהם: אתה תזמין תזמורת לחתונה שלך? כשנכנסים לכלא עושים את זה עם מוזיקה?!
משפחה הפכה ממושג של שחרור לכלא.

ועוד. הבדיחה מספרת על סבתא פולניה שישבה בגן המשחקים עם הנכד. אמרה לה חברתה: איזה נכד חמוד. עונה הסבתא: זה כלום, חכי שתראי את התמונות...
היום הבדיחה הזו היא המציאות. התמונות הם המציאות. לאחרונה יש זוגות שבדרך לחופה, עוצרים ועושים "סלפי" לקול מחיאות הכפים. הרגע המקודש הזה של הכניסה לחופה הפך גם הוא לתמונה...
"ריאליטי" זה סדרת טלויזיה. המציאות הפכה למשחק והמשחק למציאות.
ודבר נוסף, מפורסם. פעם היו אומרים: בייגלך, קניידלך, והיום אומרים: ביסלי, כיפלי... השפה מבטאת את התרבות שאנו חיים בתוכה. היום הכל סובב סביב האני.

הדוגמאות הקטנות האלה מבטאות את האופי של הדור, המרוכז בעצמו.
אמנם "אהבת עצמו" היא ערך חשוב, ובספר "פלא יועץ" מקדיש לו ערך, בין הערכים העוסקים באהבה. היום אהבת עצמו היא הספר, ואהבת הכלל זוכה לכמה שורות מעטות...

מנין נובע האופי הזה של הדור?

בין החוקרים, יש התולים זאת בטכנולוגיה. היום יכול אדם לשבת בביתו עם עצמו, ולהיות קשור לכל העולם - לשוחח עם אנשים מרחבי העולם, להתעדכן בחדשות. אין צורך להיות בחברה כדי להיות קשור לעולם. החיים החברתיים הללו הם דמיון - אך זו המציאות היום. אדם יושב, עיניו הזגוגיות נעוצות במכשיר, והוא מרגיש שהוא מחובר לכל העולם. כך אדם נשאר כל הזמן עם עצמו.
יש התולים זאת בידע על מה שנעשה בעולם. שומעים על השחיתויות שיש בכל מקום, ומאבדים את האמון. התחושה היא שהכל זה כסף. אתה לא יודע אם התרופה שאתה לוקח טובה באמת, או שמישהו רוצה שתקנה אותה כי יש לו רווח כלכלי ממנה. לוביסטים של חברות הסיגריות וכדומה לא מאפשרות לחוקק חוקים נגדם. כולם דואגים לעצמם, לכסף ולכבוד שלהם. אין אידיאולוגיה, הכל זה אינטרסים בלבד.
בצורה חזקה יותר גרמו לכך המלחמות, ובמיוחד מלחמת העולם השניה. רבים אומרים: ראינו לאן הובילה האידיאולוגיה. מיליונים של הרוגים. החיבור לכלל, הרגש הלאומי, גרם אסון ענק. התוצאה היא יאוש מהאידיאולוגיה ומהלאומיות. בעולם קמו ארגונים כמו האו"ם והאיחוד האירופי, שביטלו את הלאומיות, וביחס לפרט - אנשים לא מוכנים ללכת אחרי אידיאולוגיה. עזוב אותי מאידיאולוגיה, תן לעבור את החיים בצורה טובה, וזה מספיק לי.

כך אומרים אנשי המחקר. זה מה שהביא בפועל לתפיסה הפרטית הרווחת היום.

אך אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה השכל של התופעה הזו? כך כותב רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, כלאי בהמה, ג'):

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. כי איתא בדברי רבנו ז"ל במאמר חדי רבי שמעון (בסימן סא) שעיקר המתקת כל הצמצומים וכל הדינים הוא על ידי השכל השייך לכל צמצום וצמצום, כי כל צמצום ודין נמשך משכל פרטי, כי "כלהו במחשבה אתברירו". וכל אלו השכליות אין להם כח להמתיק כי אם כשמקבלין משכל הכולל שכולל כל השכליות וכל הצמצומים שבעולם שהוא בחינת אבן שתיה קדשי קדשים שעל ידו נמתקין כל צמצומים וכל הדינים שבעולם וכו', עיין שם כל זה היטב.

אל לנו להסתפק במבט החיצוני, אלא עלינו לנסות ולחשוף את השכל הפנימי של התופעות. בזוה"ק אמרו: "כולהו במחשבה אתברירו". תפקידו של האדם בעולם הוא לברור את הטוב מן הרע, והבירור נעשה במחשבה. לא רק בהתנהגות ובעשיית הטוב, אלא במחשבה ובהבנה מהו הטוב ומהו הרע.
ההבנה הפשוטה היא, על דרך שאמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב): "אם אין דעת - הבדלה מנין". לא ניתן לברור את הטוב בלי שבדעת ובמחשבה מבררים מהו הטוב ומהו הרע.
אולם רבי נחמן מוסיף רובד נוסף. המחשבה באה כדי להבין מהו התפקיד של הרע. מהו השכל העומד מאחורי תופעות שנראות בעינינו רעות. מדוע אנשים נוהגים כפי שהם נוהגים.

הרי הסברי החוקרים נולדו בעקבות התוצאות, שהעולם התרחק מלאומיות ומאידיאולוגיה. אילו המציאות היתה הפוכה, שבעקבות המלחמות היו כולם נוהרים אחרי אידיאולוגיות - היו מוצאים גם לזה הסבר. על כן לא ניתן להסתפק בהסברי החוקרים. הם יכולים להיות נכונים, אך יש סיבה עמוקה יותר, אלוקית, שהתלבשה בסיבות החיצוניות. התופעות הללו מבטאות הנהגה אלוקית. הקב"ה מוביל את העולם לכיוון מסויים, שאנו צריכים להתבונן ולנסות לזהות אותו.

נראה, שהתופעות הללו, של ההתרחקות מהכלל ומאידיאולוגיות, קשורות לתהליך שמבואר בספרים הפנימיים ומקורו בתורה - תהליך הנסירה. הרב קוק מבאר כך את משמעותה של הכפירה בדורנו (אורות ישראל א', י"ג).
כשהקב"ה לקח את הצלע מן האדם ויצר ממנה את האשה, הוא הפיל על האדם תרדמה. מדוע? בגן הילדים הבנו, שזוהי הרדמה כדי לבצע את הניתוח המסובך. אולם בספרים מבואר העומק של התרדמה, כהסתלקות המוחין מן האדם.

ננסה לבאר את הדברים.

אחר שיצר ה' את האשה מן הצלע, נאמר (בראשית ב', כ"ב-כ"ג):

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

מה התחדש לאדם בעקבות התרדמה שלא היה לו לפני כן?
חז"ל אומרים, שהאיש והאשה נבראו דבוקים זה לזה, אחור באחור. לא היה זה קשר שנובע מבחירה, מרצון, מיחס של פנים לפנים, אלא קשר הכרחי, טבעי. כך נוצרו. למציאות ההכרחית הזו יש יתרונות - אי אפשר לפגוע בה ולקלקל אותה, אין שאלות על הקשר ואין צורך בתשובות. זו המציאות, וככה זה.
אולם, זוהי מציאות שאין בה אהבה וקשר הנובעים מבחירה של האיש באשה. כדי ליצור את הקשר יש להפריד בין האיש והאשה. כעת כל אחד מהם הוא ישות עצמאית, שיכול "להסתדר" לבד. כשזו המציאות, יכולות להתעורר שאלות: מי אמר שהדרך הנכונה לחיות היא בקשר של איש לאשה, אולי הדרך היא לחיות לבד, או בכל מיני דרכים שונות ומשונות?
אולם המטרה של הנסירה היא בניית הקשר מחדש, מתוך בחירה. כך יכולה להיות אהבה בין האיש והאשה, כך הקשר הוא קשר עמוק, שנבנה על ידי האיש והאשה. כדי ליצור קשר - צריך לאפשר ניתוק.

הרב קוק זצ"ל מסביר, שהתיאור של התורה על האיש והאשה הוא גם משל לקשר של האדם עם רבונו של עולם. האם יכול האדם להיות מנותק מהקב"ה? הרי בלי קשר לקב"ה אין חיים לאדם!
אולם, כדי שיוכל האדם לבחור ולחזק את האמונה, צריך ליצור אפשרות של כפירה. ברא הקב"ה את העולם כך שיכול האדם לחיות בעולם, ולחשוב ולומר שאין אלוקים. מי נתן לו את הכח לומר זאת? הקב"ה!
העולם נראה שהוא מתנהל על פי חוקי טבע הניתנים להסבר. יכול אדם להסביר לעצמו את העולם, ולהרגיש שהכל בסדר, אין לו שאלות ולא חסר לו משהו.
הנסירה מביאה לכפירה, אך המטרה היא אמונה עמוקה. מי שמעמיק להתבונן בבריאה, בחוקי הטבע, רואה את טביעת האצבע האלוקית. אולם היכולת להתבונן ולדבוק בה' נובעת מן היכולת לכפור ולהתרחק.
כך יצר הקב"ה בעולם את הבחירה, שהיא מטרתה של הבריאה, שהאדם יבחר בטוב מרצונו.

גם יחס הפרט והכלל עובר תהליך דומה.
אין לפרט חיים בלי הכלל (אורות ישראל ב', ג'):

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו... בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה...

אדם שמנתק עצמו מהכלל - מתנתק ממקור החיים. זהו חיבור שהוא טבעי והכרחי. כדי שהקשר אל הכלל יהיה קשר של רצון, של בחירה - יש צורך לנסר את הפרט מהכלל, וליצור מציאות של ניתוק.

הרב קוק זצ"ל, בנוסף לדבריו הרבים על הכלל, כתב גם פסקאות על ערכו של הפרט, בעיקר ב"אורות הקודש" (ח"ג עמ' קל"ז):

כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית, חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית. על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר, בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה.

ובהמשך (עמ' קל"ט):

העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש.

גם ביחס הכלל והפרט יש צורך בנסירה, שתאפשר לכל אדם לפנות את אישיותו בצורה נכונה, ומתוך כך הוא יבחר להתחבר ולהתקשר עם הכלל.

עם תחילת שיבת ציון בדורות האחרונים, ירדה לעולם נשמתו של הרב קוק, שעסק הרבה במושג הכלל, הרחיב בו ודיבר על מהותו ועל הצורך לחדש את ההופעה של כלל ישראל.
היה זה חידוש עצום, שנתן פרנסה רוחנית ו"ברק בעיניים" לאנשים רבים. עם ישראל חוזר לארצו, וחוזר להופיע ככלל, ולא רק כפרטים וכקהילות.
אולם, הגיע שלב שבו הרגישו רבים כי חסרה להם העבודה האישית. אנשים שאלו את עצמם: איפה אני, בתוך הכלל העליון והנשגב?
על כן הגיע דור, שבו יש פניה לעבודה הנפש הפרטית, לחסידות על גווניה השונים. במקום ללמוד את הרב קוק שעוסק בכלל ישראל, אני מעדיף את רבי נחמן שמדבר על הנפילות שלי ועל ההתמודדויות שלי. כלל ישראל זה רחוק ממני, זה לא אני.

הניתוק מהכלל הוא קשה, שהרי הכלל הוא מקור החיים של כל פרט. אולם שלב הניתוק הכרחי כדי שנוכל לחזור ולבנות את הקשר לכלל מתוך אהבה, רצון ובחירה.
היחס ל"אני" הוא בחינה של נסירה. האדם מתמקד בעצמו, בחייו ובעולמו הפנימי, ולא עוסק בכלל. אולם אסור להישאר בשלב הזה. הצורה השלמה של החיים היא שאחר שבנה האדם את עצמו כפרט - הוא שב ומתחבר אל הכלל, ומוצא את אושרו ואת נשמתו בחיבור לכלל. בצורה כזו ההופעה של הכלל תהיה נקיה ומזוקקת, בלא הסיגים שעלולים לדבוק בה.

עלינו לדעת את התהליך שבו אנו נמצאים. עלינו לדעת שההיפרדות מהכלל איננה המטרה הסופית, אלא שלב ביניים, שנועד ליצור חיבור מחודש ועמוק יותר. מי שמודע לשלב שהוא נמצא בו, יכול לעבור את התהליך בצורה נכונה.

על כל אדם לבנות את חייו הפרטיים בעוצמה, לברר ולהעמיק את הפסוק של שמו הפרטי, את מהותו הפנימית והעמוקה. בירור זה לא נעשה בפייסבוק, אלא בבירור והתבוננות פנימה. יחד עם זאת יש לדעת שאין בפרט - אלא מה שבכלל, ואין מציאות חיים של פרט שאיננו מחובר אל הכלל.


-------------------------------------------------------------------------------------------