פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת וישלח הרב יהושע ויצמן י"ד כסלו תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - וישלח - להסתכל קדימה ולדפוק בדלת


בשבוע שעבר ניסינו ללמוד הדרכות מהתמודדותו של יעקב עם לבן. השבוע אנו קוראים על התמודדותו של יעקב עם עשו, וננסה ללמוד הדרכות גם מכאן.

בזוה"ק עומדים חז"ל על דרכו של יעקב, ויש בדברים מסר משמעותי עבורנו. נעמוד על כמה דרשות על הפרשה שהולכות בכיוון דומה.
דרשה אחת היא על הפסוק (משלי י"ב, ט'):

טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם.

עדיף אדם שמתבזה, אבל בפועל יש לו עבדים ושליטה אמיתית על המציאות, מאדם שמתכבד - חושב על כבודו, ומשום כך הוא חסר לחם.
בצורה פשוטה, כוונת הכתוב היא שאדם צריך לדאוג לפרנסתו גם אם זה כרוך בבזיון, מעין מה שאמרו חכמים שיש לו לאדם אפילו לפשוט נבלה בשוק אם זוהי פרנסתו (עי' פסחים קי"ג ע"א).
אולם בזוה"ק דרשו פסוק זה על יעקב אבינו (ח"א וישלח קס"ו ע"ב, בתרגום):

דבר אחר, "טוב נקלה" זה יעקב, שהשפיל את רוחו לפני עשו, כדי שאחר כך יהיה עבד לו וישלוט עליו, ויתקיים בו (בראשית כ"ז): "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'", ועדיין לא היה זמנו כלל, אלא כיון שיעקב הניח אותו לאחרית הימים, על כן היה עתה נקלה, ואחר כך, אותו שהיה מתכבד, יהיה עבד לו, אותו שיהיה חסר לחם יהיה עבד למי שנתנו לו דגן ותירוש. בוא וראה, משום שידע יעקב שהוא צריך אותו עכשיו, הפך לפניו לנקלה, ויותר חכמה וערמה עשה בזה, מכל מה שעשה לעשו, שאילו היה יודע עשו החכמה הזו, היה הורג את עצמו שלא יבוא לכך, אבל הכל עשה בחכמה, ועליו אמרה חנה (שמואל א' ב'): "ה' יחתו מריביו וגו' ויתן עוז למלכו וגו'".

חז"ל רואים ביעקב "נקלה ועבד לו" - הוא הסכים להיות עכשיו נקלה ושפל, כדי שלעתיד עשו יהיה עבד לו. נראה שדייקו חז"ל בלשון הכתוב, ששני חלקי הפסוק אינם מקבילים. היה צריך לכאורה לכתוב: "טוב נקלה ולחם לו ממתכבד וחסר לחם". הבינו חכמים שעומק הכתוב הוא, שהמתכבד יהיה עבד למי שעתה הוא נקלה. דבר זה אנו מוצאים ביעקב.
יעקב מתעלה למבט אל אחרית הימים, והוא יודע שבעתיד עשו יהיה לו עבד. כדי להגיע לשם, הוא צריך עכשיו להיות נקלה, והוא מוכן לכך.
חז"ל רואים במעשיו של יעקב חכמה רבה. מהי החכמה? ההבנה שיש הישגים מיידיים, אבל הם קטנים. עדיף להיראות מושפל ולוותר על דברים בהווה, כדי לזכות למציאות השלמה שמצפים לה, והיא תגיע רק בעתיד. עשו לא הרגיש בכך. מדוע? כיון שיעקב השפיל את עצמו. הוא חוזר וקורא לעצמו עבד: "כה אמר עבדך יעקב", וקורא לעשו "אדוני", ועשו מקבל את המחמאות ומשתכנע שיעקב לא מזיק לו.

בהמשך הזוה"ק דרוש בכיוון דומה (ח"א וישלח קס"ז ע"ב, בתרגום):

אף כאן, "ויהי לי שור וחמור", לומר: אל תשים לבך ורצונך לברכה ההיא שברכני אבי שנתקיימה בי, הוא ברך אותי: "הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", משום זה: "עבדך יעקב", "לאדוני לעשו". הוא ברך אותי ב"רוב דגן ותירוש", הרי לא התקיים בי, כי לא אצרתי אותם, אלא "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד", רועה צאן בשדה. הוא ברך אותי: "מטל השמים ומשמני הארץ", הרי לא התקיים בי, משום שהרי "עם לבן גרתי", כגר, שלא היה לי בית אחד, כל שכן "משמני הארץ". וכל זה משום שלא יסתכל בו ביעקב על הברכות האלו, ויקטרג עליו.

יעקב אומר לעשו: תראה, הברכות שאבא בירך אותי לא שוות כלום. מה יצא לי מהם? שור וחמור. עשו מבין את השפה הזאת, שהרי המבט שלו הוא על ההווה, וכשהוא רואה שבהווה יעקב לא מצליח, הוא עובד קשה, הוא היה בגלות שנים רבות וחזר רק עם "שור וחמור" - הוא "קונה" את זה. הוא מבין שבעצם הברכות לא מתקיימות. עשו לא חושב על כך שהברכות יתקיימו בעתיד הרחוק, כי הוא מתבונן על ההווה, ובהווה הברכות לא התקיימו ביעקב.

ודרשה נוספת בזוה"ק (ח"א וישלח קע"ב ע"א, בתרגום):

"יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו'". אמר ר' אלעזר: זהו שאמרנו כבר, שיעקב לא רצה עתה את הברכות הראשונות שברכו אביו, ועדיין לא התקיימו בו אפילו אחת מהן, משום שדחה אותן לאחרית הימים, בשעה שיצטרכו לבניו כנגד כל אומות העולם. ומשום כך, בשעה שאמר עשו "נסעה ונלכה", ונחלוק את העולם הזה בינינו ונשלוט בו יחד, מה אמר: "יעבר נא אדוני לפני עבדו", יקדים עשו שלטונו עתה בעולם הזה, "יעבר נא", כמו שנאמר: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם", הקדם אתה שלטונך תחילה בעולם הזה, "ואני אתנהלה לאטי", אני אעלה את עצמי לעולם הבא, לסוף הימים, לאלו הימים ההולכים לאט.

יעקב לא רוצה את הברכות ואת השלטון בעולם עכשיו. הוא שומר את זה לאחרית הימים, לימים ההולכים לאט, בחינת "גאולתן של ישראל קמעא קמעא".
משל למה הדבר דומה. לילד קטן באמריקה, שיש לו דוד עשיר בישראל... אומר לו הדוד: אני נותן לך מתנה - פעם אחת בחיים אתן לך מה שתבקש. אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה, אבל רק פעם אחת.
הבקשה של הילד תלויה בגיל שלו. ילד בן שנה וחצי יבקש סוכריה, בן שנתיים - חבילת בלונים. ילד גדול יותר יפליג לאוטו עם שלט. וכשהוא יגדל הוא יבקש בקשות גדולות באמת.
אם יקשיב לנו הילד, נאמר לו: תמתין. חכה לזמן שתעמוד על דעתך, תדע מה חסר לך באמת, ואז תבקש את זה. אל תבקש כשאתה ילד, ותבזבז את המתנה הגדולה על שטויות.
לכן יעקב לא רוצה את הברכות עכשיו. זה עדיין לא הזמן שזה משמעותי עבורו. אם הוא יקבל עכשיו "רוב דגן ותירוש" - מה הוא יעשה עם זה? יפתח באסטה בשוק?!
יעקב מחכה שהברכות יגיעו אליו כשהוא גדול, כשעם ישראל גדול. כשתהיה הגאולה השלמה - אז הברכות יהיו משמעותיות.

דרכו של יעקב, בכל ההתנהלות מול עשו, היא להמתין. עשו רוצה את הכל עכשיו, ויעקב רוצה את הכל בהמשך, בסוף הימים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מדרכו של יעקב?
אמנם אנו לא מתמודדים מול עשו, אבל הגישה של יעקב צריכה ללוות אותנו.

יש במדינת ישראל גוף, ש"השעה משחקת לו". הוא יכול להקים ולהפיל ממשלות, הוא יכול לבטל חוקים - הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. כרגע עדיין לא נמצאה הדרך להתמודד עם הגוף הזה. זהו מעין גולם שקם על יוצרו, שעוד לא נמצאה הדרך הראויה לפעול מולו. במדינות רבות בעולם מצאו כבר נוסחה מאוזנת יותר, ואנחנו עדיין לא הגענו לשם. זוהי המציאות, גם היא נראית לנו הזויה לחלוטין.
אנו צריכים ללמוד איך להסתדר עם המציאות הזו. לפעמים הדרך היא להסכים לוותר בהווה בשביל לנצח בעתיד. אנחנו מאמינים בערכים רבים, ורוצים להגשים אותם בצורה מקסימלית, ולפעמים זה לא עובד. לפעמים אנחנו צריכים לדעת לוותר על ערכים עכשיו כדי לקבל אותם בצורה מלאה בעתיד.
יעקב ויתר על ערכים חשובים ויקרים - על הברכות של יצחק. בחייו של יעקב הוא לא ראה כלל את התגשמות הברכות. אמנם על הערך עצמו יעקב לא ויתר. הוא יקבל את הברכות בעתיד. יעקב גם יודע לעמוד על שלו כשצריך, למשל כשהוא מגיע לארץ ישראל, ועשו נאלץ ללכת לארץ אחרת1.

"פרשת השבוע" בעולם היא פרשת ההתיישבות והמאבק עליה.
אם אנו חפצים ליישב את מרחבי ארץ ישראל, יש רק דרך אחת לכך - שעם ישראל ירצה את זה. אם עם ישראל ירצה את זה - שוב דבר לא יעמוד בפניו.
המציאות שאנו חיים בה היא בעייתית. כשהתחילה הציונות וההתיישבות בארץ ישראל, התחילו אנשים לעלות לארץ. הרב קוק ורבנים נוספים קראו אז לציבור שומרי התורה לעלות לארץ. הרב קוק כתב אז (עי' אגרות ראי"ה ח"א אגרת קמ"ד): אל נאחר את המועד. אם ציבור שומרי התורה לא יבוא לארץ, והארץ תיבנה על ידי אנשים הרחוקים מתורה - אותו כח של בנין יהפוך "למשחית ולמפלצת".
מי שראה את טורי החיילים בגוש קטיף, ראה איך הציונות הופכת למפלצת.
קריאתו של הרב קוק לא זכתה למענה. ציבור שומרי התורה נשאר בחו"ל, והשלטון בארץ ניתן לידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות. אנו מאמינים שהכל נעשה בהשגחה אלוקית, ודברים לאומיים לא קורים "בטעות".
המדינה נבנתה על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות. אנו אסירי תודה להם על כך. זו זכות גדולה שעומדת להם. בזכותם קמה מדינת ישראל, ויש לה הרבה זכויות. לימוד התורה היום, בעידודה ומימונה של מדינת ישראל, הוא בפריחה שלא היתה מעולם. קיבוץ גלויות אף הוא זכות גדולה של מדינת ישראל.
אבל יחד עם זאת, יש מחיר לכך שהדברים נעשים מתוך ריחוק מהתורה. זה גורם למעשים ולמצבים "הזויים". כשעם ישראל רחוק מהתורה הוא לא הופך להיות כמו אחת מהאומות, אלא נמוך יותר, "מפלצת".
מסופר בגמרא (כתובות ס"ו ע"ב):

תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את. אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני... אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי, אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

ובסגנון נוסף: כשעולים - עולים עד לרקיע, כשיורדים - יורדים עד לעפר (עי' רש"י לאסתר ו', י"ג).
ערביים הם אומה שפלה, ובהמתם - שפלה אף היא. הגללים זה החלק הבזוי של הבהמה, ואותה אשה מלקטת שעורים מהגללים של הבהמות של הערביים. זו המדרגה הנמוכה ביותר שאפשר להגיע אליה. על כך אומר רבי יוחנן - כשיורדים - יורדים הכי נמוך שאפשר, ומכאן למדים שניתן גם לעלות למעלה למעלה.

לפעמים נראה שאנו במצב של ירידה עד לעפר. אין עוד מדינה בעולם שתהרוס את הבתים שהיא בונה. הירידה הזו עד לעפר מקורה בכך שאנו יכולים לעלות עד לרקיע. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מגיעים למציאות השלמה והעליונה הזו. מיעקב אנו למדים שלפעמים זה דורש ויתורים בהווה. זו חכמה גדולה להביט אל אחרית הימים, אל הימים ההולכים לאט, ולשאוף לשם, גם על חשבון הצלחות בהווה.
כפי שאמרנו, הדרך לבנות את ארץ ישראל היא בכך שעם ישראל ירצה לעשות זאת.
עכשיו הזמן לפנות אל הציבור. עם ישראל אוהב את ארץ ישראל. התפקיד שלנו הוא לחשוף את האהבה הזו, לבוא לאנשים ולהוציא מהם את המילים: "אני אוהב את ארץ ישראל". זה קיים בלב האנשים ורק צריך לגרום לזה לצאת החוצה.
הכאב הוא גדול, משום שנראה שלא למדנו לקח. לוּ כל מי שרוצה להיאבק עכשיו נגד הרס הבתים היה מפיק את הלקח מההתנתקות, ועושה "פנים אל פנים" בהתמדה - לא היינו היום במצב הזה.
הרי אז, לפני ההתנתקות, ראינו כיצד 40,000 איש שינו את דעתם בתוך שבועיים. זו היתה חויה מיוחדת. רבים שמעו את השאלה: איפה הייתם כל השנים? למה אתם נזכרים רק עכשיו?
ושוב ישאלו אותנו - למה אתם נזכרים רק כשאתם צריכים אותנו? איפה הייתם 11 שנים?
הרי אם היינו עושים זאת במשך 11 שנה - היינו מגיעים לעשרות אלפי משפחות. נניח שמתוך שמונה מליון תושבים, רק חצי מליון היו פותחים לנו את הדלת - זה מספיק כדי ליצור שינוי דרמטי באוירה במדינת ישראל.
זה לא מובן - איך לא עושים את זה? איך לא מבינים שללא הרצון של עם ישראל - לא נוכל להחזיק בארץ ישראל? הדרך לעורר את רצון העם קיימת. זה בידינו.
הדרך האחרת, שמעמידה את עם ישראל בפני עובדות - לא תצלח. אנחנו לא יכולים לכפות על העם, אלא רק לפעול מתוך הרצון שלו.

לפני ההתנתקות, כשדנו בשאלה אם המאבק צריך להגיע לשריפת צמיגים וכדומה, שאל אותי מישהו: למה לא בכפיה? הרי החשמונאים כפו את דעתם על הציבור. מי שלא הסכים איתם - נהרג בחרב. הם השתלטו בכח על השלטון, נגד המתייוונים. זה לא היה מתוך רצון והסכמה.
עניתי לו: אם אתה רוצה לבנות מדינה ל-200 שנה, כפי שהיתה מדינת החשמונאים - אז דרכם של החשמונאים מצויינת עבורך. אבל אם באנו לכאן לַנצח - אז כח הוא לא הדרך. אותה כוחניות ששימשה את החשמונאים במאבקם נגד היוונים והמתייוונים - שימשה אחר כך את בניהם להילחם אחד נגד השני. כשפועלים בכח - זה לא לטווח ארוך באמת.
סופם של החשמונאים היה כליון מוחלט. כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא. לא נשאר מהם זכר (עי' בבא בתרא ג' ע"ב). יתכן שזה גם בגלל הדרך הכוחנית שבה פעלו. כך אי אפשר להוביל את עם ישראל.
איננו באים בביקורת אל החשמונאים. כך היה צריך לפעול בזמנם. אבל התוצאה היא שזה לא החזיק מעמד לשנים רבות. הדרך להישאר כאן לַנצח היא רק מתוך רצון של עם ישראל, ולא בכפיה. אם העם לא ירצה את ההתיישבות - לא יעזור לנו אם ננסה להעמיד אותו בפני עובדות.

עדיין לא מאוחר. ללכת מבית לבית, לדפוק על הדלת ולומר: באנו לדבר איתכם, על ארץ ישראל, על עם ישראל, על התורה. מהנסיון שלנו כאן בישיבה למדנו, שמספיק רק לבוא כדי שבעל הבית יזכר שסבתא שלו היתה שוחטת, וסבא שלו היה רב... עצם המפגש עם אנשים עם כיפה מציף את אהבת התורה, את האמונה ואת אהבת הארץ שקיימת בלבו של כל יהודי. אנו צריכים לחשוף את זה - וזה בידינו. אסור לנו לוותר על זה. אפשר לוותר על הרבה דברים אחרים - ולא על המפגש הבלתי אמצעי עם הציבור "בלי בג"ץ ובלי בצלם"...
אתה נכנס לאדם הביתה, ומדבר איתו, בלי הפרעות, בלי תקשורת, בצורה אישית וישירה - מה יכול להיות יותר גדול מזה?

אם נשקיע בזה, מתוך מבט אל העתיד הגדול, נזכה בע"ה להישאר בלכ מקום ומקום בארץ ישראל, לשנים רבות.






1 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א, בשיחה לפרשת וישלח, עמ' 139.



-------------------------------------------------------------------------------------------