פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת קרח הרב יהושע ויצמן כ"ז סיוון תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - קרח - תן למציאות לבלבל אותך


כבר רש"י אמר, ש"פרשה זו יפה נדרשת". רבים עוסקים בגנות המחלוקת, ובציווי (במדבר י"ז, ה'):

וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ.

יש שמנו פסוק זה כלאו במנין המצוות, האוסר להחזיק במחלוקת, ובאופן כללי - אוסר להיות כמו קורח. חשוב להכיר את אישיותו של קורח, כדי לדעת ממה עלינו להישמר, ואיך אנו יכולים להתעלות מעל המציאות של קורח ועדתו.

נעמוד על ענין אחד העולה מן הפרשה.

בולט בפרשת קורח, שמשה מדבר הרבה ביחס לפרשות אחרות. הוא מנהל משא ומתן עם קורח ופונה לדתן ולאבירם ומדבר עם הקב"ה. בעיקר מנסה משה לשכנע את קורח, שיראה את המציאות בצורה נכונה ויחזור בו מדברי המחלוקת שלו.
כך נאמר (במדבר ט"ז, ח'-ט'):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם.

משה פונה אל קורח, ואומר: "שמעו נא בני לוי". חז"ל דורשים זאת, ומתייחסים גם לכך שנאמר "ויאמר משה", שזו לשון של אמירה רכה (במדבר רבה פרשה י"ח, ט'):

"ויאמר משה אל קרח", מי שילך ומדבר עם יוסף, אומר לשמעון שמע?! יש אומרים שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואומר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע, אמר: עד שלא ישתתפו אחרים עמו, התחיל לדבר להם: "שמעו נא בני לוי"... כל הדברים האלו פייס משה לקרח ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו, אמר: אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פירש הימנו.

משה מדבר אל קורח, אך קורח כלל לא מקשיב. לכן משה פונה אל בני לוי כולם. משה מנסה לשכנע את בני לוי ואת קורח שימנעו מן המחלוקת, אך קורח כלל לא עונה. כאילו אלו דברים שאין צורך כלל לענות להם.

נראה, שאחת הבעיות של קורח היא חוסר היכולת לראות את העולם מנקודת מבט נוספת. לכל אדם יש עולם מושגים שבו הוא חי, ופעמים רבות האדם אינו מסוגל לצאת מעולם המושגים שלו ולראות את העולם מזוית אובייקטיבית או מזוית נוספת. כל מה שהוא שומע, מתורגם מיד לעולם המושגים שלו. הוא לא מסוגל לצאת מהמעגל שבו הוא נמצא ולהתבונן על העולם מבחוץ. הוא "לא נותן למציאות לבלבל אותו". משה מדבר ומדבר לקורח - והוא אפילו לא מתייחס אליו. הוא חי בעולם המושגים שלו, ואיננו רוצה כלל להיפתח למשהו אחר. לקורח חסרה היכולת להסתכל על המציאות מחדש.

כפי שראינו, התורה אומרת: "ולא יהיה כקרח וכעדתו". גם חכמים השתמשו בביטוי דומה (משנה אבות פ"ה מי"ז):

כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

התורה וחכמים מדגישים שלא מדובר על "מחלוקת קורח ומשה". משה איננו צד במחלוקת. קורח לא התווכח עם משה רבנו. הוא דיבר עם עצמו והיה סגור בתוך העולם שלו. משה לא היה צד במחלוקת, לא בגלל שהוא נמנע מלהיכנס למחלוקת, אלא בגלל שקורח כלל לא דן איתו ולא ניסה להקשיב לו. על כך אומרת התורה: אל תהיה כקורח. תכיל את העובדה שיש מישהו שמדבר איתך, שחושב אחרת. תמיד יש לך מה לשמוע ומה ללמוד, אתה יכול לדון, אינך חייב להסכים - אך לפחות תקשיב. לקורח היתה טענה מול משה רבינו, והוא אמר אותה - בלי לשמוע מה יש למשה לומר ובלי נכונות לשנות את עמדתו.

יש בדברים אלו לקח חשוב לחיים.
הבעש"ט אומר, שכשאדם רואה רע אצל הזולת, עליו לדעת שהרע הזה נמצא אצלו, ומשום כך הוא רואה אותו אצל חבירו.
כשאדם רואה או שומע - נוצר מפגש בין העולם שמחוץ לו ובין עולם המושגים שלו. עולם המושגים של האדם הוא הקובע מה יראה האדם. אם מציאות מסויימת לא נמצאת בעולם המושגים של האדם - איך הוא יכול לראות אותה?
למשל, אדם רואה מישהו לוקח חפץ מחבירו. אם בעולם המושגים שלו זוהי גנבה - משום שכשהוא לוקח חפץ מחברו הוא גונב - כך הוא יראה את המציאות. אך אם עולם המושגים שלו מלא בחסד - הוא יראה חסד גם במעשה זה.
אדם רואה את העולם על פי מה שהוא, על פי האישיות שלו ועולם המושגים שלו.
פעם ראיתי דוגמא מוחשית לכך. עמדנו בפתח ביתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הדלת היתה סגורה וחיכינו לשיעור. על הדלת היה שלט: "קוק יהודה צבי". פתאום אומר מישהו בכעס: "תראו, מישהו לעג לרב צבי יהודה וכתב לו על הדלת: "קוקיה". בושה וחרפה, ביזוי תלמידי חכמים, חובה למחות על זה".
הסתכלנו על הדלת, וראינו שהמילים נראו לו מחוברות: "קוקיהודה צבי". אדם זה היה נתון בעימות מול העולם החרדי וזלזולו ברב צבי יהודה, וכך הוא ראה את העולם. "הסתדר" לו שמישהו עשה זאת כדי לפגוע ברב, משום שזה היה העולם שבו הוא חי.
כך גם אצל קורח. כשקורח רואה כהן לוקח מתנות כהונה, הוא רואה בזה רדיפת בצע. זה עולם המושגים שלו. כשקורח רואה את אהרן מתמנה לכהן גדול הוא אומר לעצמו: "איזה ג'וב טוב הוא תפס...". זו ההבנה שלו, חלוקת ג'ובים ורדיפת בצע. כך הוא רואה את כל העולם.

אדם רע רואה את כל העולם רע. כל מה שראשי המדינה עושים - הוא חושב שזה מאינטרסים אישיים. אדם טוב, שמסתכל על העולם בעין טובה ועושה טוב - רואה טוב בכל מקום שבו הוא מסתכל.
אם העיתונאים היו מכירים את דברי הבעש"ט הללו, הם לא היו מעיזים לכתוב דברים רעים. הם היו מבינים שבכל פעם שהם כותבים דברים רעים - הם בעצם מגלים לכולם את הרוע שיש בהם. אנו לפחות צריכים לדעת זאת בעצמנו. אם אנו רואים רע - זה סימן שיש רע אצלנו ועלינו לתקן אותו.
אחרי שרואים את המציאות בעין טובה, אפשר לרצות להיות חלק מהטוב, ומתוך כך לתקן את הדברים הטעונים תיקון (אורות ישראל ד', ג'):

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

אחר שבאים מאהבה גדולה - אפשר גם לבקר את המומים. כשמחפשים טוב - מותר לתקן את הרע כשנתקלים בו. אך מציאות שיכולה להתפרש לטוב או לרע - עלינו לפרש אותה לטוב.
"הוי דן את כל האדם לכף זכות". חז"ל אומרים שזו מצוה מן התורה, הנלמדת מן הפסוק (ויקרא י"ט, ט"ו):

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

על פי דברי הבעש"ט אפשר לומר, שהמצוה היא להיות זכים, מלאים בזכות, ורק כך אפשר לראות זכות אצל חברינו. אדם המלא רוע ושלילה - לא יוכל לראות טוב אצל חבירו.

ענין נוסף העולה מן הדברים.
פרויד, הפסיכולוג היהודי המפורסם, הזכיר פעם "שתי תכונות שהוא קיבל, לדעתו, מאבותיו היהודיים: חופש ממשפטים קדומים המצמצמים את השיפוט השכלי, ונכונות לחיות באופוזיציה"1.
פרויד היה חדשן גדול, ולכן הצליח לראות דברים שאחרים לא ראו, כמו התת מודע. אם היה ממשיך לחשוב כפי שחשבו כולם לפניו - לא היה מחדש את שיטתו. הוא הבין שזו תכונה יהודית.
כשראיתי את הדברים לראשונה, תמהתי: לכאורה היהדות כולה רק דעות קדומות. אתה יודע מה צריך לחשוב ומה צריך לומר.
אך במחשבה שניה עמדתי על היופי שבדבריו של פרויד. אין לך דבר ביהדות שאין בו מחלוקת. מחלוקת היא בעיקרה דבר טוב וחיובי. כאשר מחלוקת מסייעת לאדם להשתחרר מהדעות הקדומות שלו - היא ממלאת את תפקידה והיא טובה. קורח לא השתמש במחלוקת כדי לחשוב מחדש, כדי לשמוע דעות נוספות, להתעמת איתן ולדייק את עמדתו. הוא כלל לא הקשיב למה שיש למשה לומר לו.
הציווי "ולא יהיה כקרח וכעדתו" כולל גם את הענין הזה. אל תהיה שקוע בדעות הקדומות שלך, בלי יכולת להשתחרר מהן. קורח צריך ללמד אותנו איך עושים מחלוקת בצורה נכונה. כשיש מחלוקת, עליך לשמוע את הצד שמולך, להקשיב, לא לענות מיד אלא לחשוב - אולי אני צריך לחזור בי, אולי אני צריך לשנות משהו בעמדתי, לחדד ולדייק אותה. אולי הקושיות שמקשים עלי נכונות ואני צריך לתקן את מה שאמרתי.

יחשוב כל אחד מאיתנו: מתי היתה הפעם האחרונה שבה חזרתי בי ממשהו שאמרתי, בגלל ששמעתי משהו חדש, חשבתי על הדברים מחדש, שיניתי את ההסתכלות שלי? זה גם חלק מהציווי לא להיות כקורח - לחשוב מחדש, להסכים לומר "טעיתי", או "אני מדייק את הדעה שלי".

הרב קוק כתב (אורות התשובה ה', ה'):

העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.

אדם שמתעקש לעמוד בדעה אחת ולא מוכן לחשוב מחדש - הוא עבד. הוא שבוי בדעה שלו ולא מוכן להשתחרר ולחשוב שוב על הדברים.
עלינו לדעת שיש לנו הרבה מה לשמוע מאנשים אחרים. דעות אחרות יכולות לתרום לנו הרבה להעמקת וחידוד דעתנו. החופש האמיתי הוא החופש לחשוב. מה אדם עושה חשוב פחות מאיך הוא חושב. עיקר האדם הוא הדעת שלו. כשדעתו חופשית - הוא חופשי באמת.
לכן צריך כל הזמן לחשוב מחדש, לשמוע דעות אחרות. אל תאמר: ככה אני, כך גדלתי וכך חונכתי. אל תפחד משינוי. הפחד משינויים הוא עבדות קשה. היכולת לחשוב מחדש ולשנות את ההסתכלות שלנו על המציאות - זוהי החירות האמיתית, וגם היא כלולה בציווי לא להיות כקורח. אינך חייב להסכים לדעות אחרות, אך עליך להקשיב להן.

הציווי "ולא יהיה כקרח וכעדתו" כולל כמה עניינים, הנובעים מנקודה אחת.
עלינו להקשיב לדעות אחרות, עלינו להיות מסוגלים לחשוב מחדש ולשנות את עמדתנו אם יש צורך בכך.
"לחיות עם פרשת השבוע" פירושו להיות בעלי יכולת להשתנות, לא להיות עקשן, לתת למציאות "לבלבל" אותנו. כך נוכל להקשיב לאנשים אחרים ולמציאות שאנו פוגשים, ולא נהיה כקרח וכעדתו.






1 מצוטט מ"ילדות וחברה", אריק אריקסון, עמ' 204 בהערה.



-------------------------------------------------------------------------------------------