פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת וישב הרב יהושע ויצמן י"ח כסלו תשע"ח

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - וישב - הגיע זמן האחדות


הפסוקים הראשונים בפרשה מעמידים בצורה בולטת את היחס בין יעקב ובין עשו.
על יעקב נאמר (בראשית ל"ז, א'-ב'):

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

ועל עשו נאמר בסוף הפרשה הקודמת (בראשית ל"ו, ח'-ט'):

וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.

הביטויים הדומים מדגישים את ההבדל. עשו הוא כבר "אבי אדום". הוא אב של ממלכה, בניו כבר אלופים ומנהיגים בעצמם. יעקב עדיין מתעסק עם מריבות בין הילדים.
זוהי המחשה של דבריו של יעקב לעשו (בראשית ל"ג, י"ד):

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

כך הוא סדרו של העולם.
מדען מפורסם בשם פבלוב, עשה ניסוי: כשנולד לו בן, הוא לקח קוף שנולד באותו יום, ועקב אחרי ההתפתחות שלהם. את התוצאות ניתן לנחש מראש. הקוף התחיל מהר מאוד ללכת, לרוץ ולקפוץ, והתינוק בקושי התהפך מהבטן לגב. כשהקוף כמעט מקים משפחה, התינוק לומד ללכת.
אך הסוף של הניסוי ידוע. אנו יודעים מי שם את מי בכלוב... מתי חל המהפך? החידוש בניסוי של פבלוב הוא, שכשהתינוק מתחיל לדבר - אז הוא מתחיל לעקוף את ההתפתחות של הקוף, ולבסוף משתלט עליו.
כך גם היחס בין ישראל והאומות. אומות העולם תוך שנים ספורות מגיעות למעמד של מעצמה. ארצות הברית עוד לא עברה 250 שנים מהקמתה, וכבר היא מעצמה עולמית. אנו מתרגשים מהכרזתו של נשיא ארצות הברית שירושלים היא בירתה של מדינת ישראל. והרי אנו היינו כבר בירושלים לפני אלפי שנים. אנו מסתובבים כבר אלפי שנים בעולם, ועדיין אנו אומה קטנה, שמתרגשת מהאומות שסביבה.

חז"ל מלמדים, שגם יעקב "התרגש" מאלופי עשו. יעקב הוא בעל משפחה קטנה, והוא עומד מול עמים וממלכות, וזה לא פשוט. כך אמרו במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד, ה'):

אמר ר' חוניא: משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם.

אדם הולך בדרך ורואה כלבים נובחים. הוא מפחד ואיננו יודע כיצד יחלץ מהם. מה הוא עושה? יורד על ארבע, ומתחיל לנבוח. הוא יושב בין הכלבים ואוכל איתם ביחד עצמות. מחכה להזדמנות שיוכל לחזור לעמוד על שתי רגליים ולהיות כפי שהוא באמת.

ובהמשך המדרש:

אמר ר' לוי: משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא, ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו, וראה חבילות חבילות של קוצים ונכנסו למדינה, אמר: אנה יכנסו כל החבילות הללו, והיה שם פקח אחד, אמר לו: מאלו אתה מתיירא, גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפן, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא, אמר לו הקב"ה: מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כולם, הדא הוא דכתיב (עובדיה א'): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה".

יעקב מפחד. האומות נראות גדולות ומאיימות. אך הקב"ה אומר לו: אל תפחד מדרך ארוכה. אנחנו כבר יודעים את הסוף. גץ אחד שלך והם נעלמים מן העולם - ואתה ממשיך.

עיקר הפרשה עוסק במאבק בין האחים, בבירור הנוקב שבין השבטים.
לאברהם היו שני בנים - יצחק וישמעאל. ישמעאל נדחה ויצחק נבחר להמשיך את אברהם, אך היה זה בירור לא פשוט. אברהם ביקש (בראשית י"ז, י"ח): "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". שרה היתה צריכה להתערב ולומר לאברהם (בראשית כ"א, י'): "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". ולבסוף הקב"ה הכריע כדעת שרה (בראשית כ"א, י"ב): "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".

גם ליצחק נולדו שני בנים, יעקב ועשו. גם כאן הבירור ביניהם לא היה פשוט (בראשית כ"ה, כ"ח): "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". יצחק רוצה לברך את עשו, ורבקה צריכה לעשות "תרגילים" שונים כדי לוודא שיעקב הוא הממשיך של יצחק, ועשו נדחה.

עכשיו נולדים ליעקב שנים עשר בנים. מה יהיה עתה? האם גם כאן חלק מהבנים יידחו? בני לאה יודעים שהם חלק ממשפחת יעקב ומעם ישראל, והם רואים שהדברים מתפתחים בצורה לא רצויה (בראשית ל"ז, ג') "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים".
האחים חוששים שיעקב יבחר ביוסף והם יידחו. הם חוששים שבני השפחות עלולים להידחות, כמו ישמעאל שהיה בן השפחה. זהו הרקע למאבק בין האחים. לא היתה זו קנאת אחים קטנונית, אלא מאבק על המשכיות האומה.

האחים, בעצת ה' העמוקה, מורידים את יוסף למצרים. יוסף לא מבין מה מעמדו כעת. חז"ל אומרים, והדברים קרובים לפשט, שכשיוסף נכנס לבית פוטיפר "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ל"ט, י"א), הוא בעצם נכנס כדי להיכשל בחטא עם אשת פוטיפר. אלא שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו, והוא עומד בנסיון.
יוסף חושב שהוא נדחה, ועל כן התייאש. אני עבד במצרים, אין לי סיכוי לצאת מכאן, ועל כן אני יכול להיות חלק מהמציאות המצרית. אלא שדמות דיוקנו של אביו לימדה אותו שהוא חלק מההמשכיות של עם ישראל. זה נותן לו כח לנוס החוצה.

המאבק בין יוסף ויהודה ממשיך עוד דורות רבים, עד לעתיד לבוא.
ההפטרה של פרשת ויגש, היא מנבואת יחזקאל (יחזקאל ל"ז, ט"ז-כ"ג):

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:

יחזקאל מחדש, שיוסף ויהודה יהיו לעתיד לבוא לממלכה אחת. עד אז, המאבק ממשיך. לא בצורה האישית אלא כמאבק בין שני כוחות. חשוב ללמוד על מה נסוב המאבק, וכיצד אנו יכולים לתרום את חלקנו לאיחוד בין שני הכוחות.

הרבה נאמר על תכונתו של יוסף מול תכונתו של יהודה. נעמוד כאן על שני מקורות בענין.
בספר מי השילוח כתב:

וזה שנאמר: "אפרים לא יקנא את יהודא ויהודא לא יצור את אפרים", כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנהן הקב״ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו מטרת התורה אז יאמר: "פן תצלח כאש בית יוסף", היינו שתראו כי לא יהי׳ מתנגד למעשיכם. ושורש החיים של יהודא הוא להביט תמיד להש״י בכל דבר מעשה אף על פי שרואה האיך הדין נוטה עם כל זה מביט להש״י שיראה לו עומק האמת בהדבר כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים אך אינו לאמיתו, כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו בקני׳ דרבא, וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודא להביט לה׳ בכל דבר ולא להתנהג ע״פ מצות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשת כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהש״י יאיר לו מחדש רצונו ית', וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה, כי "עת לעשות לה'", ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר: "אפרים לא יקנא כו׳ ויהודא לא יצור כו'", היינו שלאפרים לא יהי׳ טענה על יהודא במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יַראה הש״י לאפרים את כוונת יהודא שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהי׳ שלום ביניהם.

יש כח של תורה, ויש כח של חיים. יוסף שייך לכח של התורה, ויהודה לכח של החיים. הם אמורים להיות ביחד - התורה היא תורת חיים, והחיים הם חיי תורה. לפעמים יש "עת לעשות לה' - הפרו תורתך". לפעמים החיים מתגברים על התורה. נביא יכול בהוראת שעה להורות לעבור על מצוה ממצוות התורה.
כשמקימים מדינה, עם צבא ומשטרה, לא תמיד אפשר לדייק שהכל יהיה מתאים להלכה. יש מאבק בין שני הכוחות, ובכך יש הבדל בין התפיסה של יוסף ובין התפיסה של יהודה. יוסף מחובר לדברים כפי שהם כתובים, להלכה בצורה הקבועה, ויהודה מחובר לחיים.
הרב קוק כותב, בשם חז"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ח):

לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.

החיים והתורה יהיו דבר אחד. החיים עצמם יהיו תורה, והתורה עצמה תהיה חיים. בעצם החיים נרגיש את רצוננו לקיים את התורה. "והיו לאחדים בידיך".
האיחוד בין שני הכוחות הוא קשה. בשלב הראשון יוסף שולט. אי אפשר לחיות בלי שצמודים לתורה. מתוך החיבור לתורה צומחים חיים, שכובשים את המציאות ומורים לנו את הדרך - החיים הם רצון ה' ואין סתירה בין החיים ובין התורה.

מקור נוסף בענין מדברי הרצי"ה קוק זצ"ל. הרב קוק זצ"ל, בהספדו להרצל שנקרא: "המספד בירושלים", כתב שהציונות היא בחינה של משיח בן יוסף. משיח בן יוסף מכשיר את הקרקע, יוצר את התשתית, ועל גביו מגיע משיח בן דוד ובונה את הקומה הרוחנית. כך נוצרת שלמות ההופעה של עם ישראל.
מפתיע היה לגלות, שהרצי"ה אומר הפוך (מתוך התורה הגואלת ח"א, עמ' ע"ט):

האמונה "במשה קיבל תורה" מחייבת אותנו אמונה בחזרת מלכות בית דוד שֶׁמִלֵאָה. יסוד לאה. משיח בן דוד שמלאה, הוא המשיח האמיתי, שקבוע אצלינו בכל תוקף בתורה שבכתב. אחר כך במקום אחד בגמ', ובזוהר: תרין משיחין. משיח בן יוסף. משיח האמיתי, גואל ישראל ומקבץ ישראל, זה בית דוד, מפורש בתורה וברמב"ם. ובאגדה שבתורה שבעל פה, אנו נפגשים עם עוד דבר. בסוכה נ"ב: משיח בן יוסף. הרמב"ם לא מזכיר זאת. שיש דבר כזה, זה שמענו מקודם, רחל ולאה. יש ספרים, יש סידורים, שיש בהם תיקון חצות, ושם: תיקון רחל, ותיקון לאה. תיקון לאה, זה המלכות, והמלכות, זה נגלה, צבא ומדינה, אבל, הוא נמשך ממעמקי הנסתר של לאה, זה נסתר שבנסתר, פנימי שבפנימי. יהודים שעוסקים בתורה, זה הנגלה. משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.

יהודים שלומדים תורה, זה תורה בנגלה, וזה שייך למשיח בן יוסף שבונה את הצד הגלוי של עם ישראל. הצד הממלכתי, של צבא ומדינה, שבהם התורה מופיעה בנסתר - זה שייך למשיח בן דוד שבא מיהודה.
אף כאן נראה שיהודה מבטא את החיים שנבנים על פי התורה, כקומה שלמה.

במציאות החיים של עם ישראל היום, יש שני קטבים.
יש ציבור ששייך לחיים - למדינה, לצבא, לחיים המדיניים והכלכליים. זהו ציבור שאיננו שומר תורה ומצוות.
מנגד, יש ציבור שנקשר לקב"ה רק דרך התורה, מתוך התרחקות מהמדינה, מהצבא ומהחיים של עם ישראל.
אלו שני הקצוות, שממשיכים במובן מסויים את המאבק בין יוסף ויהודה, שמתחיל בפרשיות השבוע. אנו מצפים להיותם אחד, "והיו לאחדים בידיך".
האיחוד יבוא מציבור שיחיה את שני העולמות בצורה שלמה. שהחיים והתורה יהיו אצלו "לאחדים", ללא סתירה ביניהם. השלמות איננה בכך שיש זמנים שבהם קשורים לתורה, ויש זמנים שבהם קשורים לחיים, אלא בכך שהתורה והחיים מהווים מציאות אחת. אין רגע בלי תורה ואין רגע בלי חיים. זוהי השאיפה של האיחוד שאנו משתוקקים אליה, וזהו אורו של משיח.

חז"ל אומרים במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ה, א'):

"ויהי בעת ההיא", רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ"ט): "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

לאחר מכירת יוסף, היו כולם עסוקים. יוסף עסוק בצרת מכירתו, השבטים עוד מתדיינים על המכירה, יעקב מתאבל על יוסף ויהודה מנסה לתקן ולשאת אשה. הקב"ה מתוך כל הסיבוכים הללו בורא אורו של משיח. מתוך המאבק הזה בין האחים הולך וצומח אורו של משיח, שבא לאחד את הכוחות השונים, להיות "מלך אחד לכולם", ליצור מציאות אחת שכוללת את יוסף ויהודה יחדיו.

זהו האתגר שעומד לפתחנו. אנו עוסקים באיחוד העולמות של צבא ותורה, של חיים כלכליים ותורה. יש לנו שליחות - ליצור את האחדות המלאה והשלמה בין העולמות.
נדמה שאין אנו מעריכים את עצמנו כראוי. יכול אדם לחשוב - מה זה משנה מה אני עושה? אם אני עוזב קצת את התורה בשביל ה"חיים" - בשביל תרבות זרה - זה כל כך נורא? חשוב לדעת שהעולם מחכה לנו, לבשורת האיחוד שאנו יכולים להביא לעולם. כל אחד צריך לראות את עצמו כשגריר של האחדות הזו, שהעולם מצפה ומייחל אליה. מהאחדות הזו יבוא אורו של משיח, שהקב"ה התחיל לעסוק בבריאתו לפני אלפי שנים, ועדיין העולם מצפה שיבוא, במהרה בימינו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.



-------------------------------------------------------------------------------------------