פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - במדבר הרב יהושע ויצמן כ"ו אייר תש"פ

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - במדבר - לאן נעלמה האות ל?


הנצי"ב בפירושו לפרשה, עומד על תופעה מעניינת. במנין השבטים, מובא כך (במדבר א'):

כ. וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם...
כב. לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם...
כד. לִבְנֵי גָד...
כו. לִבְנֵי יְהוּדָה...
כח. לִבְנֵי יִשָּׂשכָר...
ל. לִבְנֵי זְבוּלֻן...
לב. לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם...
לד. לִבְנֵי מְנַשֶּׁה...
לו. לִבְנֵי בִנְיָמִן...
לח. לִבְנֵי דָן...
מ. לִבְנֵי אָשֵׁר...
מב. בְּנֵי נַפְתָּלִי...

בכל השבטים פותח המנין באות ל: "לבני", מלבט השבט הראשון - ראובן, והשבט האחרון - נפתלי.
בענין שבט נפתלי, מביא הנצי"ב הסבר בשם האר"י הקדוש, וזה עצמו מעורר להתבונן בענין (העמק דבר במדבר א', מ"ב):

בני נפתלי. שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בשם האר"י הקדוש, שמתחלה היו מניחין כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת, ואחר כך באו כל הנשיאים כל אחד בתיבה שלו, ובוררים כל אחד הפתקאות, וכל נשיא שמצא אחד משבטו היה מטיל בתיבתו, ואחר כך מנה מה שנתקבץ בתיבתו, משום הכי כתיב בכולהו "לבני", פירוש זה הפתקא שייך לזה השבט, אבל "בני נפתלי" האחרון, לא היה נשיא שלו בורר כלל, אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה, משום הכי כתיב "בני", כל זה שמעתי. ומזה למדנו דעת האר"י ז"ל כמו שכתבתי שהיו מונין שמות הכתובין בפתקאות ולא על ידי בקע לגולגולת.

להבנה מלאה של תהליך המנין, נביא את דברי הנצי"ב במקום נוסף (העמק דבר במדבר א', ב')

...אלא לשון המקרא כמשמעו במספר שמות, כל אחד הושיט שמו ושם שבטו, ואחר כך מנו הפתקות, אבל היה מצורף לכל פתקא האדם בעצמו, הוא בעצמו הביא פתקא שלו, והיינו לגולגלותם אצל הגלגולת, ולא שיושיט אחד כמה פתקות של חבריו, דבזה היה מקום לחוש אולי יניח אחד כמה שמות בשקר, משום הכי היה הצווי שכל אחד יושיט את שמו סמוך לגולגלתו, ומנו את הפתקות...

כל אדם מישראל הביא בעצמו, "בגולגלתו", פתק, שעליו כתוב שמו ושם שבטו. את כל הפתקים הניחו בתיבה גדולה, וכל נשיא לקח מן התיבה את הפתקים ששייכים לשבטו. לכן נאמר "לבני שמעון" וכדומה, שכן נשיא שבט שמעון נטל מן התיבה את הפתקים ששייכים "לבני שמעון", ומנה אותם. בסיום התהליך נשארו בתיבה רק הפתקים של שבט נפתלי, ולכן בהם לא נאמר "לבני", כי לא נטלו את הפתקים ששייכים "לבני נפתלי", אלא מנו את הפתקים שנשארו בתיבה הכללית.

דבריו של הנצי"ב מבארים את הפשט, אך הם תמוהים מאוד. זוהי שיטה מאוד מסובכת לספור את בני ישראל. לכאורה דברי רש"י פשוטים יותר: כל אחד הביא "בקע לגולגולת" - מטבע של מחצית השקל - וכך מנו את בני ישראל. לשם מה צריך לאסוף את פתקי כל השבטים לתיבה אחת, ואז למיין אותם מחדש? במקור הדברים באר"י (שער הפסוקים, פרשת במדבר), מובא שהיו כותבים את כל השמות בפנקס1. אנו יכולים לדמיין לעצמנו פנקס ובו למעלה מששים רבוא שמות, ובכל פעם צריך להקריא את השייכים לאחד השבטים. לשם מה? מדוע לא הטילו על כל נשיא לרשום את שמות בני שבטו ולמנות אותם? כל התהליך הזה בא להסביר את היעדרה של האות ל משבט נפתלי, אך לשם מה כך נעשה המנין?
ודאי שיש בדברים שיצאו מתחת יד האר"י משמעות עמוקה.

יש ערך גדול בכך שכל אדם כותב את שמו ואת שם שבטו, ומניח את הפתק בקופסא של כלל ישראל.
מנין על ידי מטבעות, כמו שנעשה במחצית השקל, בא להדגיש את השוויון של כל הציבור, כולם שווים ביחס לכלל.
כאן המנין בא להדגיש את ערכו של כל יחיד, ולכן כל אחד כתב בכתב ידו את שמו ושם שבטו. שמו הפרטי של כל אחד הוא בעל ערך, ולא מתעלמים ממנו.
את הפתק לא מניחים מיד בקופסא של השבט, אלא מתחילים מן הקופסא של כלל ישראל. החלוקה לשבטים, עם כל חשיבותה, עלולה ליצור בעיות קשות - מחלוקות ומלחמות אחים. המגזריות עלולה להיות בעלת תוכן שלילי. לכן הפתקים האישיים מתכללים בתיבה של כלל ישראל, ורק מכוחה באה החלוקה לשבטים.
לכל אדם יש שם פרטי, שחשוב לשמור עליו ועל מקומו. השם הפרטי מתכלל בכלל האומה, ומכח החיבור של הפרטים לכלל - מגיעה השבטיות.

כך נראה לבאר את פשט הדברים.

אך עדיין יש לעמוד על כמה נקודות הדורשות בירור.
א. שבט נפתלי הוא לא השבט היחיד שחסרה בו האות ל. גם ביחס לשבט ראובן, הראשון למנין, לא מופיעה האות ל:

וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל...

כיצד התבטא אצל שבט ראובן ושבט נפתלי הרעיון היפה של ההתכללות בכלל האומה לפני החלוקה לשבטיות?
נראה, ששני שבטים אלו מדגישים נקודות שונות בענין זה.
ראובן הוא הבכור. כבכור, יש לו אחריות על כל השבטים, ולכן כולו נתינה. אצל ראובן יש התכללות באומה, אך ללא השבטיות. כולו נתון לטובת הכלל.
נפתלי הוא הפוך. על נפתלי נאמר (דברים ל"ג, כ"ג):

נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'.

הרצון מבטא את האישיות הפרטית, את האדם כפי שהוא בעצמו. נפתלי מלא רצון, והרצון הוליד את הזריזות (בראשית מ"ט, כ"א): "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה". בכח הרצון מתגבר האדם על העצלות ועל כבדות החומר, ופועל בזריזות.

נמצא, ששבט ראובן ושבט נפתלי הדגישו כל אחד קצה אחר. ראובן את הכלל, ונפתלי את האדם הפרטי.

ב. התורה הוסיפה את האות ל לכל השבטים כדי לבטא את ערכה של השבטיות המגיע מחיבור בין האדם הפרטי ובין כלל ישראל.
נראה, שהדברים קשורים למהותה של האות ל. כך מבאר הרב קוק זצ"ל את עניינה בספרו "ראש מילין" על "מדרש האותיות":

"למ"ד". באים אנו לאותו המעמד שההקשבות העצמיות כבר נגמרו, כל מה שכל מצוי משיג וכל אידיאל חי מקיר מרוחו פנימה, לצייר ולפעול, להוות להרחיב, להפרות ולהוליד, כבר בא ועומד על מכונו, ומתחילה היא ההתרחבות הציורית מתוך הספיגה שכל נושא סופג אל תוכו מחוצה לו, כאן באה כבר כריית האזנים לכלל עמדתה, והלמ"ד בא לסדר את ארחות השפעותיו.

האות למ"ד מבטאת את הלימוד. הלימוד בא לאדם מבחוץ. זמנו של הלימוד מבחוץ מגיע אחר שהאדם מקשיב לעצמו, ובונה את אישיותו בצורה חזקה ומשמעותית. רק אז יכול האדם לקלוט דברים מבחוץ, מבלי שהם יגרמו לו להפרעה ולשינוי מהותי.

בהמשך כותב הרב קוק זצ"ל ("הברקה"):

הלמ"ד מורה למוד הבא ממקום אחר, שמקומו נאות להיות אחרי מדרגת ההופעות של ההקשבות העצמיות.

רק אחר שאדם בנוי בצורה חזקה, מגיע תור הלמ"ד, הלימוד הבא מבחוץ, בלי לפגוע בעצמיותו של האדם.

ראובן ונפתלי חסרים את האות ל משני כיוונים.
ראובן איננו קולט מבחוץ כיון שהוא משפיע החוצה. "איידי דטריד למיפלט לא בלע" - כיון שהוא עסוק בהוצאה ובנתינה, אין הוא מקבל מן החוץ. האחריות של ראובן כלפי הכלל, מכח היותו בכור, טשטשה את הקבלה שלו מן הכלל.
נפתלי איננו קולט מן החוץ, כיון שהוא מלא בהקשבה עצמית. הוא "שבע רצון" - שבע מהרצון שלו, ואיננו זקוק לדברים הבאים מן החוץ.

ג. ביארנו, שהתהליך של מנין ישראל כלל שלושה שלבים:
א. כתיבת השם הפרטי על ידי כל אחד מישראל.
ב. ההתכללות בכלל ישראל - בתיבה הכוללת את כל השמות.
ג. החלוקה לשבטים.

הנקודה הראשונה והאחרונה - הזיהוי של המהות העצמית ושל השבט, חסרות אצלנו. נעמוד על הדברים מתוך דברי הרב קוק זצ"ל.
בביאורו למודה אני, על המילה "נשמתי", כותב הרב:

נשמתי. הנשמה המיוחדת שלי, כלומר: צורתה הפרטית, היא מיוחדת בהתאמה למהות העצמית של האדם, המיוחד באישיות מיוחדה. ואף על פי שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה, שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כי אם את מציאותה ולא את פרטי גוניה, מכל מקום זאת אנו יודעים ברור, שכל נשמה היא בעלת אופי מיוחד. לכן בצדק קורא האדם, בעת הרגישו את חייו במילואם בהקיצה ובידעו שנשמת ד' מאירה בקרבו: שהיא נשמתו הפרטית המיוחדת לו.

אנו יודעים שיש לאדם נשמה אלוקית, המיוחדת לו, "נשמתי". אך אין האדם יכול לעמוד על "האופי הפרטי של הנשמה". יש לאדם שורש נשמה שמכוחו הוא חי, פועל ומגיב, אך אין האדם יודע את מהות נשמתו.

גם את היחוס של כל אחד לשבטו אין אנו יודעים (אורות, ישראל ותחייתו כ"ז):

שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם על ידי השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אהד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחית הקוים הפרטיים.

שכחת השבטים גרמה לשכוח את המהות המיוחדת של כל שבט, דרכי התפילה, עבודת ה' וצורת החיים המיוחדת לכל שבט. אך אחדות האומה התחזקה בעקבות כך.

גם הבחינה הפרטית של כל אדם, וגם הבחינה השבטית - נסתרות מאיתנו. לשתי הסתרות אלו יש יתרון בחיי האדם והאומה.
כיון שאין אדם יודע את שורש נשמתו, הוא פתוח להיות בקשר עם אנשים שונים, לבחור מקצועות שונים ולעסוק בעיסוקים שונים. אילו היה האדם יודע את תפקידו המיוחד, הוא היה מוגבל לתפקיד זה בלבד. אך לפעמים אנשים לא עושים את התפקידם, והעולם חסר, ונדרשים אנשים אחרים למלא את תפקידם. כיון שאין אדם יודע את תפקידו המיוחד לו, הוא יכול לפעול ולהצליח בתחומים שונים ומגוונים. מעבר לשיקול האישי של האדם ומה שמתאים לו בדיוק, ניתן לשקול גם שיקולים כלליים - לְמה עם ישראל זקוק, ומה נצרך ביותר בתקופה הזו.
כך גם שכחת השבטים. הרבה מלחמות אחים נחסכו מאיתנו, בגלל שאין אנו יודעים לזהות את השבטים. כך נשמרת אחדות האומה. בגלות זה חריף יותר. שבטים עלולים להתרחק מהאומה לחלוטין בעקבות פילוגים ומחלוקות. אך גם בארץ ישראל יכולות להתעורר בעיות כשכל שבט מתגדר ומתבדל מהשבטים האחרים. אנו חיים כאומה אחת כללית, ולא כשבטים, וטוב שכך.

העובדה שאין אנו יודעים את השבט של כל אדם, יש בה ערך נוסף. בכל אדם נמצאים כל השבטים.
כשנמצא חלל באדמה, ולא נודע מי הכהו, הספק חל על כל האומה. זקני בית הדין הגדול באים מירושלים כדי לערוף את העגלה. הספק גורם לכך שכל מי שבספק - שייך לעניין.
כך בענין השבטים. אנו בספק לאיזה שבט אנו שייכים, ולכן אנו שייכים לכל השבטים. יש בנו בחינה של ראובן, של אחריות ונתינה לכלל, יש בחינה של נפתלי, שהוא שבע רצון מאישיותו הפרטית, ויש בחינה של כל השבטים, המשלבים את שתי הבחינות - מקבלים מהכלל ונותנים לו. כל הבחינות נמצאות בקרבנו, ואנו יכולים לאזן בין כל הכוחות, ולפעול לטובת האומה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.






1 כך לשונו: "ראוי לדקדק כי בכל השבטים נאמר בהם, לבני שמעון, לבני גד, בלמ"ד. ובשבט נפתלי לבדו, נאמר בלא למ"ד, בני נפתלי. והענין הוא, כי בהיותם חפצים לדעת מספר בני ישראל, היו הנשיאים עם הסופר שלהם, סובבים במחנה ישראל מאהל לאהל, ושואלים כמה נפשות באהל הזה, וכותבים, פלוני בן פלוני משבט פלוני, פלוני בן פלוני משבט פלוני, וכשנגמר כתיבתם, לקחו הפנקס ההוא המעורבב, מס' רבוא בני אדם, והיו מבררים תחלה מביניהם כל האנשים, שיש משבט ראובן הבכור, וכותבים אותם בפנקס אחד שני. ואח"כ מבררים שמות בני שמעון, המפוזרים בפנקס הא', ומעתיקים אותם בפנקס הב', אחר ראובן. וכעד"ז, עד תשלום כל אחד עשר שבטים. ואחר כך כל הנשאר בתוכם בפנקס הא', לא היו צריכים להעתיקם בפנקס הב', כי נשארו שם מבוררים לבדם, ונודעים שהם מבני נפתלי האחרון שבכולם. ולכן בכל האחד עשר שבטים, נאמר בהם לבני, שהיה הקורא בפנקס הא', אומר לסופר, פלוני בן פלוני תחברנו לחלק בני ראובן, הנכתבים בפנקס הב'. וכיוצא בזה בשבט שמעון, וכיוצא. אבל הנשארים באחרונה, היה אומר לסופר, אלו הנשארים כלם הם בני נפתלי".




-------------------------------------------------------------------------------------------