כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


"שתיק רב"


הכלל: כאשר ישנה בגמרא שאלה ללא תשובה עליה, מלמד הדבר על עומק שיש בדברים, שאין דרך לאומרו בסגנון התלמוד, ועל כן לא ניתנה תשובה לשאלה זו.


באיגרת ק"ג שוטח הרב קוק את דעתו באשר לצורך לפתוח את הפתח שבין חכמת האגדה וחכמת ההלכה. בתוך דבריו שם מבאר הרב את השפעת הנבואה, שהיא יסוד חכמת האגדה, על ההלכה ולימודה, וכך הוא כותב:

ואפילו אם נאמר שאין גומרים ההלכה על פי נבואה, מכל מקום פועלת היא על סדור הלמודים. על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה. "ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו". והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היה די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים.

מתוך כך מאריך הרב לבאר את ההבדל המהותי שבין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, המתבטא בהבדלי הסגנון ביניהם:

ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו גם כן מין עומק שכלי, שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לתלמידי חכמים המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דארץ ישראל.

בתוך הדוגמאות לסוגיות בהן ניתן לראות כי הבבלי סותם ואינו כותב את הסברות העליונות העומדות ביסוד הדברים, מביא הרב ענין נוסף:

וכבר כתב רמ"ע מפאנו, דכל מקום שיש "שתיק רב" היה בזה ענין נסתר, ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של רוח הקודש, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשום הכי לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומכל מקום לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת ארץ הקודש בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת.

עיון במקור הדברים בכתבי רמ"ע מפאנו מאיר את הדברים (יונת אלם פרק ק'):

עוד מצאנו בגמ' פעמים רבות דרב כהנא ורב אשי מקשו ליה ושתיק רב והשתא מבעי' לן לאודועי דבכלהו דוכתי טעמא רבא ומסתברא ה"ל לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותיהו ואע"ג דשתק להו בקהל עם משום כבשים ללבושך אפשר דהדר פריק להו בלחישה...

העובדה שרב שתק אינה מלמדת על כך שחזר בו מדבריו, אלא על טעם נסתר שהיה בידו, שאין לאמרו בציבור.
נראה, שניתן להרחיב כלל זה, ולראות בו דרך כללית להתייחסות לדברי חז"ל.
כאשר מקשים על דעת אמורא והוא אינו משיב, או כאשר הגמרא שואלת שאלה ואינה מביאה תשובה, אין זה משום שאין תשובה לשאלה זו. לגמרא יש תשובה, אלא שמתוך עומקה הרוחני אין דרך לאמרה בסגנון הגמרא, והשתיקה מעוררת אותנו לבירור מעמיק שלהם.
פעמים רבות הראשונים והאחרונים עומדים על כך שהגמרא איננה משיבה לשאלה, והם עונים תשובה במקום הגמרא. העובדה שהגמרא לא השיבה את התשובה שניתן להשיב, מחדדת את הצורך בהבנת המשמעות הפנימית של הדברים.

מדברי תוס' (בבא בתרא ס"ב ע"א ד"ה "ומודה רב", וכן מהרשב"ם שם) עולה, לכאורה, ההיפך מדברי רמ"ע מפאנו, שכן כך כתב:

...וברוב מקומות רב מודה כששתק להם... משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיב שתק, אלא מפני שהודה...

בפירוש אומר התוס', שהעובדה שרב שתק, והגמרא לומדת מכך שאין הלכה כמותו, מלמדת שהודה רב לחולקים עליו.
אולם, כבר כתב בעניין זה בשו"ת חוות יאיר (סי' קנ"ב):

כי ידוע שרב הוא רב אבא תלמיד המובהק והמובחר מתלמידי רשב"י מבעלי הסודות כמ"ש מהרמ"ע סוף ספר יונת אלם שבכל מקום שנאמר שתק רב היה לו להשיב ע"פ הסוד ולא רצה לגלות (ויש שם טעות בס' שכתב רב אבהו וצ"ל רב אבא). ואף כי קהיתי בזה בספר מ"ק מדשקיל וטרי בביצה ו' למה שתק, מכל מקום חלילה לדחות דברי רמ"ע, דיש לומר דהש"ס שקיל וטרי למה שתק דגם בנגלה היה לו להשיב, ומטעם זה גם כן אין להקשות ממ"ש בב"ק י"א ע"א מדשתיק רב לאו דינא הוא, דיש לומר דאין הכי נמי דלא פסקינן הלכות על פי הסודות רק על פי הנגלות וכבר האריך בזה בספר מצרף לחכמה, ועל כן בכמה דוכתי לא קיימא לן כרשב"י.

כלומר, אף שפסיקת ההלכה היא לא כרב, ורב מודה בכך, הרי זה משום שהפסיקה היא לפי כללי הנגלה ולא לפי הסודות, אך בהבנת העניין ומשמעותו נשאר רב בדעתו ולא חזר בו.
דברים אלה מאירים באור נוסף את העניין. פעמים רבות מביאה הגמרא דברי אמורא ודוחה את דבריו בקושיא. לפעמים הגמרא עצמה מעלה שאלה, ואינה מוצאת לה תשובה. מתוך דברי בעל חוות יאיר עולה1, כי דחיית הדברים מן ההלכה אינה מלמדת על דחייתם באופן כללי, ויש מקום לחפש בעומק הרוחני הפנימי את יסודות הסוגיא.

הרמ"ע מפאנו בהמשך דבריו מסביר את דעתו של רב בכמה מקומות, על פי הבנה פנימית:

בפ"ק די"ט אמר רב אפרוח שנולד בקלפתו בי"ט אסור אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה בי"ט שתיק רב, ואיהו סבר יש שחיטה לעגל במעי אמו כי אין הפרצופין בהתלבש זה בזה מעכבים הכשרה ותקונם ואין שחיטה לאפרוח בקליפתו שעדיין לא יצא משירי נקודה לפי' לא חזי אפילו לכלבים כדאיתא התם. ובפ' משילין גבי בהמת שני שותפין סבר ליה לרב יניקת תחומין מהדדי שלא לערב קדש בחול. ובפרק איזהו נשך אמר רב ספינא אגרא ופגרא ותניא כוותיה והלכתא אגרא בשעת משיכה שלא נברא דבר לבטלה פגרא בשעת שבירה כטעם פסל לך. ופ' השואל גבי נרגא תבירא סבר רב שאין לצרף שברי כלים בתקון ואינו סברי כל מידי איתיה בכלל תקון ובלבד שיהיה בו שוה פרוטה בסודו שו"ה בגי' אי"ש פרוטה בגי' מצפ"ץ או אלקים במילוי שהוא כנוי לנקבה ה"ז יחוד שלם ושניהם יחד תורה. ובריש פ' המוכר את הבית מצר לו מצד א' ארוך ומצד א' קצר אמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר שאין לנו השגה באריך כלל ולא בראש תור שפירושו משולש אבא ואימא ומזלא אלא ע"י זעיר. ובפ' אלו טרפות גבי פסוקת הגרגרת אע"ג דאגמרינהו הכשר שחיטה ברוב חללה שלא יהא פגם בפנימתה הוה בדיק לפסול פסוקה ברוב עוביה משום כלים ששבירתם היא מיתתם אמנם מקרא מלא דבר הכתוב השוכן אתם בתוך טומאתם ומנה דרוב חללה עיקר כפסולה כך הכשרה. ואמת ה' לעולם הללויה.

הסבריו מרוממים את הסוגיות לנושאים העומדים ברומו של עולם: שבירה ותיקון, פרצופים וספירות וכדומה. זוהי דרך שהלכו בה מקובלים בביאור דברי חז"ל, כמו ר' נחמן מברסלב בספר ליקוטי הלכות, ורמח"ל בכמה מקומות בכתביו2 השתמש בביטוי "תבן לבעירי" על הטעמים המופיעים בגמרא והביא טעמים פנימיים.
נראה, שנכונה היא הדרישה הרוחנית לראות כיצד היסוד הרוחני מתלבש בטעמים הנגלים, וכיצד מהלך הסוגיא מתבאר לאור ההבנה הפנימית.
כך נראים הדברים בדברי הגר"א (אבן שלמה פ"ח, כ"א):

מה שמחדש על פי פשט צריך להיות מכוון על פי הסוד, וכשמתגלים להחכם סודות התורה, אז מבין שגם מה שחידש בילדותו על פי פשט, גם כן אמת נכון, וכל זמן שאינו מבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו.

הבנת הפשט והסוד שלובים זה בזה.
נראה, שהבנת עומקה של סוגיה צריך לצאת מתוך דיוק בפשט - מתוך שאלות והערות בפשט הסוגיה, המכוונות את הלומד לכך שישנו כאן עומק פנימי הרמוז במילים בהן השתמשו חז"ל, ולכן ההבנה העמוקה צריכה להסביר את לשונות הפשט.
בנושא בו אנו עוסקים, נראה שדרך ההתייחסות לשאלה ללא תשובה עליה צריכה להסביר את השיטה, את השאלה שנשאלה ואת הסיבה לאי אמירת התשובה, תוך דיוק במילות הגמרא והסבר מהלך הסוגיא.




1 אף שבדבריו מתייחס בעל חוות יאיר לרב בלבד, נראה שניתן להרחיב את דבריו לכל האמוראים ולכלל דברי הגמרא, ועי' בזוה"ק פנחס רמ"ד ע"ב: "רבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה".
2 עיין באגרות רמח"ל (מהד' מכון רמח"ל) עמ' רל"ח.





-------------------------------------------------------------------------------------------