כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראלמתוך כך מאריך הרב לבאר את ההבדל המהותי שבין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, המתבטא בהבדלי הסגנון ביניהם:ואפילו אם נאמר שאין גומרים ההלכה על פי נבואה, מכל מקום פועלת היא על סדור הלמודים. על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה. "ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו". והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היה די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים.
בתוך הדוגמאות לסוגיות בהן ניתן לראות כי הבבלי סותם ואינו כותב את הסברות העליונות העומדות ביסוד הדברים, מביא הרב ענין נוסף:ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו גם כן מין עומק שכלי, שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לתלמידי חכמים המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דארץ ישראל.
עיון במקור הדברים בכתבי רמ"ע מפאנו מאיר את הדברים (יונת אלם פרק ק'):וכבר כתב רמ"ע מפאנו, דכל מקום שיש "שתיק רב" היה בזה ענין נסתר, ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של רוח הקודש, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשום הכי לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומכל מקום לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת ארץ הקודש בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת.
העובדה שרב שתק אינה מלמדת על כך שחזר בו מדבריו, אלא על טעם נסתר שהיה בידו, שאין לאמרו בציבור.עוד מצאנו בגמ' פעמים רבות דרב כהנא ורב אשי מקשו ליה ושתיק רב והשתא מבעי' לן לאודועי דבכלהו דוכתי טעמא רבא ומסתברא ה"ל לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותיהו ואע"ג דשתק להו בקהל עם משום כבשים ללבושך אפשר דהדר פריק להו בלחישה...
בפירוש אומר התוס', שהעובדה שרב שתק, והגמרא לומדת מכך שאין הלכה כמותו, מלמדת שהודה רב לחולקים עליו....וברוב מקומות רב מודה כששתק להם... משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיב שתק, אלא מפני שהודה...
כלומר, אף שפסיקת ההלכה היא לא כרב, ורב מודה בכך, הרי זה משום שהפסיקה היא לפי כללי הנגלה ולא לפי הסודות, אך בהבנת העניין ומשמעותו נשאר רב בדעתו ולא חזר בו.כי ידוע שרב הוא רב אבא תלמיד המובהק והמובחר מתלמידי רשב"י מבעלי הסודות כמ"ש מהרמ"ע סוף ספר יונת אלם שבכל מקום שנאמר שתק רב היה לו להשיב ע"פ הסוד ולא רצה לגלות (ויש שם טעות בס' שכתב רב אבהו וצ"ל רב אבא). ואף כי קהיתי בזה בספר מ"ק מדשקיל וטרי בביצה ו' למה שתק, מכל מקום חלילה לדחות דברי רמ"ע, דיש לומר דהש"ס שקיל וטרי למה שתק דגם בנגלה היה לו להשיב, ומטעם זה גם כן אין להקשות ממ"ש בב"ק י"א ע"א מדשתיק רב לאו דינא הוא, דיש לומר דאין הכי נמי דלא פסקינן הלכות על פי הסודות רק על פי הנגלות וכבר האריך בזה בספר מצרף לחכמה, ועל כן בכמה דוכתי לא קיימא לן כרשב"י.
הסבריו מרוממים את הסוגיות לנושאים העומדים ברומו של עולם: שבירה ותיקון, פרצופים וספירות וכדומה. זוהי דרך שהלכו בה מקובלים בביאור דברי חז"ל, כמו ר' נחמן מברסלב בספר ליקוטי הלכות, ורמח"ל בכמה מקומות בכתביו2 השתמש בביטוי "תבן לבעירי" על הטעמים המופיעים בגמרא והביא טעמים פנימיים.בפ"ק די"ט אמר רב אפרוח שנולד בקלפתו בי"ט אסור אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה בי"ט שתיק רב, ואיהו סבר יש שחיטה לעגל במעי אמו כי אין הפרצופין בהתלבש זה בזה מעכבים הכשרה ותקונם ואין שחיטה לאפרוח בקליפתו שעדיין לא יצא משירי נקודה לפי' לא חזי אפילו לכלבים כדאיתא התם. ובפ' משילין גבי בהמת שני שותפין סבר ליה לרב יניקת תחומין מהדדי שלא לערב קדש בחול. ובפרק איזהו נשך אמר רב ספינא אגרא ופגרא ותניא כוותיה והלכתא אגרא בשעת משיכה שלא נברא דבר לבטלה פגרא בשעת שבירה כטעם פסל לך. ופ' השואל גבי נרגא תבירא סבר רב שאין לצרף שברי כלים בתקון ואינו סברי כל מידי איתיה בכלל תקון ובלבד שיהיה בו שוה פרוטה בסודו שו"ה בגי' אי"ש פרוטה בגי' מצפ"ץ או אלקים במילוי שהוא כנוי לנקבה ה"ז יחוד שלם ושניהם יחד תורה. ובריש פ' המוכר את הבית מצר לו מצד א' ארוך ומצד א' קצר אמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר שאין לנו השגה באריך כלל ולא בראש תור שפירושו משולש אבא ואימא ומזלא אלא ע"י זעיר. ובפ' אלו טרפות גבי פסוקת הגרגרת אע"ג דאגמרינהו הכשר שחיטה ברוב חללה שלא יהא פגם בפנימתה הוה בדיק לפסול פסוקה ברוב עוביה משום כלים ששבירתם היא מיתתם אמנם מקרא מלא דבר הכתוב השוכן אתם בתוך טומאתם ומנה דרוב חללה עיקר כפסולה כך הכשרה. ואמת ה' לעולם הללויה.
הבנת הפשט והסוד שלובים זה בזה.מה שמחדש על פי פשט צריך להיות מכוון על פי הסוד, וכשמתגלים להחכם סודות התורה, אז מבין שגם מה שחידש בילדותו על פי פשט, גם כן אמת נכון, וכל זמן שאינו מבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו.
| שלח_תגובה |