כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


אם למקרא ואם למסורת - סוכה ו' ע"ב


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מחלוקת שאינה סימטרית.


תנו רבנן שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי, רבנן סברי יש אם למסורת, ורבי שמעון סבר יש אם למקרא.
רש"י: יש אם למסורת - כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל, היא האם והעיקר, ולא כמו שהוא נקרא.

האומר "יש אם למסורת" הולך אחר הכתיב, והאומר "יש אם למקרא" הולך אחר הקרי.
אם כך, היה ראוי לכאורה לומר: "יש אם למקרא, ויש אם לכתיבה". מדוע שינה התנא לומר "מסורת". עוד יש לשאול על הביטוי "אם למסורת" - וכי הקרי לא נמסר ממשה? האם הוא אינו חלק מהמסורת?
הביטוי "מסורת" בא לומר שעצם מסירת התורה לישראל הוא הערך העליון אשר ממנו נובע לימוד התורה. "מקרא" הוא תוצאה של המפגש של התורה עם האדם.
הסובר ש"יש אם למסורת" אומר, שהעיקר הוא עצם מציאות תורה בישראל. מן העיקר הזה נובע לימוד התורה והקשר המעשי שלנו עם התורה. התורה כמות שהיא, עוד קודם שאנו לומדים אותה ומקבלים ממנה - היא הערך העליון וזהו הדבר הקובע.
הסובר ש"יש אם למקרא" טוען, שהעיקר הוא הופעת התורה. התורה ניתנה על מנת שנלמד אותה ונקיים מצוותיה, ועל כן הקריאה - המפגש שלנו עם התורה - הוא העיקר.
הדרך שבה מובאות השיטות מעמידה אותנו על עומקן ועל מקור דבריהם של התנאים.

השתא דאתיא עניין זה לידן, נימא ביה מילתא.
נשאל הרי"ף (שו"ת הרי"ף סי' א'), על הביטוי "אם", לעומת מקומות בהם נאמר "אב", כ"בנין אב", "אבות מלאכות", וכדומה.
נראה, שבמקום שהדבר עצמו משתנה - אומרים אם, כגון "אם למקרא", ו"אם למסורת", שהמילה בה אנו דנים משתנה - לקרי או לכתיב. אולם במקום שהדבר עצמו עומד ללא שינוי, ולמדים ממנו לדברים אחרים - משתמשים במילה "אב".
דבר זה קשור ליחס הכללי שבין האם והאב. האם היא היסוד המשתנה, והאב הוא היסוד הקבוע; האב הוא המשפיע, והאם - המקבל.
המשפיע אינו נתון לשינויים. האור שהוא משפיע שוה לכולם, והשינוי הוא במקבלים. המקבל קולט את האור על פי הכלים שבידו, ובשינויי המקבלים משתנה ההשפעה של האור. השינוי אינו באור אלא בהשפעתו - על פי המקבל.






-------------------------------------------------------------------------------------------